רע"ב 3335/08 מוניר ע'ית נ. וועדת השחרורים בגוש מרכז

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ש' דותן (אב"ד), ש' שוחט ומ' דיסקין ). בפסק הדין דחה בית המשפט הנכבד קמא עתירה שהגיש המבקש ואשר הופנתה כנגד החלטת ועדת השחרורים בעניינו, במסגרתה נדחתה (בדעת רוב) בקשתו להשתחרר בשחרור מוקדם.

אקדים ואציין כי עד שהגיעה בקשה זו להכרעה היא התייתרה, שכן תקופת המאסר הקצרה של המבקש הגיעה בינתיים לסיומה, אולם על מנת להניח דעתו של המבקש ושל אחרים כמותו, ראיתי לנכון להעלות נימוקיי לדחיית הבקשה על הכתב.

2.

במסגרת הסדר טיעון, ועל פי הודאתו, הורשע המבקש בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. כפי שעולה מגזר הדין בעניינו, המבקש ואחיו השתתפו בקטטה המונית, ומספר ימים לאחר מכן נסעו שני האחים ברכב, וכאשר הבחינו ברכבו של המתלונן – יצאו מרכבם, התקרבו אל רכבו של המתלונן, והכו אותו. המבקש הכה את המתלונן בראשו ודקר אותו בסכין מספר פעמים, תוך שהוא מכוון אל עבר חזהו ופלג גופו העליון. המתלונן, אשר ניסה להגן על פלג גופו העליון, נדקר בזרועו וברגלו, נפצע באצבעו, ונזקק לטיפול רפואי.

המבקש נדון לעונש מאסר של 13 חודשים והחל לרצות את מאסרו בתאריך 28.8.07. זהו מאסרו השני של המבקש. ממאסרו הקודם, שנגזר עליו, לאחר הרשעתו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והשתתפות בהתפרעות, שוחרר המבקש בשחרור מוקדם, לאחר שהביע חרטה על מעשיו והצהיר על כוונתו לחזור לדרך הישר.

החלטת ועדת השחרורים

3.

בתאריך 18.3.08 דחתה ועדת השחרורים (להלן גם "הוועדה" ) – בדעת רוב – את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. במסגרת דעת הרוב בוועדה פורטו הטעמים בגינם הוחלט לדחות את הבקשה: חומרת העבירה שבה הורשע המבקש; העובדה כי זהו מאסרו השני וכי ממאסרו הראשון השתחרר בשחרור מוקדם; התרשמות רוב חברי הוועדה כי התוכנית הטיפולית שהוצגה על ידי המבקש אינה נותנת מענה מספיק למיתון מסוכנותו; ודו"ח מטעם גורמי הטיפול בכלא (מיום 30.1.08), שבו נכתב, בין היתר: "האסיר לא מודה, אינו מגלה תובנה למצבו, מתקשה להעריך סיכויי שיקום לגביו, שולל צורך בטיפול. לאור כך אינו מתאים בשלב זה לגיבוש תוכנית בפיקוח".

דעת המיעוט בוועדה, גרסה כי יש להיעתר לבקשה לשחרור מוקדם, ובמסגרת זו ניתן משקל מיוחד להסכם סולחה שנערך בין המבקש לבין נפגעי העבירה. כמו כן, נכתב בדעת המיעוט כי עברו של המבקש, אשר הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והשתתפות בהתפרעות בשנת 2000, לפני כשמונה שנים, איננו עבר מכביד. על פי דעת המיעוט, אמנם יש לתת עדיפות לתכנית שיקום מטעם הרשות לשיקום האסיר (רש"א), אך נראה כי התוכנית הטיפולית שהוצגה על ידי המבקש יכולה להוות תחליף לתכנית מטעם רש"א. עוד נכתב בדעת המיעוט כי על אף שבדו"ח שהוגש על-ידי גורמי הטיפול בכלא נאמר כי המבקש טוען כי הוא אינו מודה בעבירות וכי עשה כן בהסדר הטיעון רק לשם הקלה בעונשו, הרי שבפני הוועדה – הוא חזר והודה בביצוע העבירות, והביע צער על מעשיו.

לאור כל האמור לעיל, דחתה ועדת השחרורים, ברוב דעות, את הבקשה לשחרור מוקדם שהגיש המבקש.

פסק דינו של בית המשפט קמא

4.

כנגד החלטת ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט הנכבד קמא דחה את עתירה המבקש וקבע, בין היתר, כך: "לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, אנו סבורים כי דעת הרוב בוועדה שקלה היטב את כל הנתונים, הכוללים בין היתר:

הכחשה של המעשה בפני עובדת סוציאלית, אי השתתפות בתוכנית שיקום בין כתלי בית הכלא לנוכח טענתו כי איננו זקוק לטיפול כלשהו, וכן תוכנית שיקום פרטית שעל פניה נראית שטחית ובלתי משכנעת".

על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות המבקש

5.

לטענת המבקש, ועדת השחרורים ובית המשפט קמא לא הביאו בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לבחינת בקשתו לשחרור מוקדם. לטענתו, לא נבדקו לעומק סיכויי שיקומו ולא ניתן משקל להתנהגותו הטובה בכלא. לשיטתו, החלטת הוועדה – בדעת הרוב שלה – ופסק דינו של בית המשפט קמא חורגים ממתחם הסבירות, ואילו דעת המיעוט בוועדה היא העמדה המאוזנת, הנותנת משקל ראוי למכלול השיקולים הרלוונטיים, ויש לקבלה.

תשובת המדינה

6.

לטענת המדינה, יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן היא אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או נושא בעל השלכות רחבות. לגופו של עניין טוענת המדינה כי שחרור מוקדם הוא פריבילגיה המוענקת לאסיר ולא זכות קנויה של אסיר. על האסיר לשכנע את ועדת השחרורים כי שחרורו המוקדם לא יסכן את שלום הציבור בישראל ועליו להוכיח מספר תנאים מקדמיים בטרם ישוחרר שחרור מוקדם. בנסיבות העניין, לא הוכיח המבקש כי ראוי הוא לשחרור מוקדם, בפרט נוכח העובדה שלא עבר כל תהליך טיפולי ואף אם התנהגותו בכלא אכן הייתה חיובית – אין בכך די כדי להבטיח את שלום הציבור.

הכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע הכלל הוא שרשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים) בעתירת אסיר תינתן רק במקרים שבהם הבקשה מעלה בעיה משפטית בעלת חשיבות, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או נושא אחר בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 26.6.1986)). מבחינה זו, הבקשה שלפני לא עמדה באמות המידה הנ"ל, שכן כל כולה מכוונת היא כנגד שיקול הדעת של הרוב בועדת השחרורים ושל בית המשפט הנכבד קמא, בבחינת עניינו הפרטי של המבקש.

7.

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין לא ראיתי מקום להיענות לבקשה. כידוע, וכפי שציינה המדינה בתשובתה, לאסיר אין זכות קנויה להשתחרר ממאסרו שחרור מוקדם, ולועדת השחרורים שיקול דעת רחב בעניין זה. נוכח זאת, בית המשפט יטה שלא להתערב בהחלטות ועדת השחרורים, אלא במקרים נדירים ביותר (רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326 (2004)), אשר מקרה זה אינו נופל בגדרם. הוועדה (בדעת רוב) נימקה את החלטתה כראוי: המדובר במאסרו השני של המבקש, ומן המאסר הקודם הוא שוחרר בשחרור מוקדם. העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות; דו"ח גורמי הטיפול בכלא, בעניינו של המבקש, היה שלילי והוועדה התרשמה כי תכנית השיקום הפרטית שהציג המבקש אינה עונה על הצורך לתת מענה מספיק למסוכנותו.

נימוקים אלה מקובלים עלי ועומדים בתנאים שנקבעו בהקשר זה בפסיקה. נראה איפוא כי החלטת הוועדה היתה החלטה סבירה ולא הקימה עילה להתערבות; לפיכך בדין החליט בית המשפט הנכבד קמא לדחות את העתירה.

8.

כאמור ביני לביני ממילא הגיע מועד שחרורו הרגיל של המבקש ולכן בקשה זאת התייתרה למעשה. יש רק לקוות, לפיכך, שהמבקש יוכיח עם שחרורו כי הוא אכן עומד בהצהרותיו לגבי חזרתו למוטב.

9.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הבקשה נדחית.