פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
359/18
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתיק
עת"א 6970-09-17 שניתן ביום 18.12.2017 על ידי כבוד השופט א' יקואל
בשם המבקש:
עו"ד נדב גדליהו
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' יקואל ) מיום 18.12.2017 בעת"א 6970-09-17.
2.
המבקש הורשע בשנת 2008 בביצוע עבירות מין, ובהיותו קטין נקבע כי תחת עונש מאסר יינתן צו המורה על החזקתו במשך שלוש שנים במעון נעול. לאחר כחצי שנה נמלט המבקש לצרפת, ובשנת 2015 נעצר שם והוחזר ארצה. הוא הועמד לדין בגין בריחה ממשמורת חוקית ונגזרו עליו 16 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו בצרפת (ת"פ 24704-04-16; גזר דין מיום 17.1.2017). בנוסף, הוגשה בקשה להמיר את יתרת תקופת השהייה במעון נעול (כשנתיים וחצי) במאסר מאחורי סורג ובריח, וכך הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 203-05; החלטה מיום 22.1.2017 ונימוקים מיום 30.1.2017).
המבקש טען כי בהיעדר הוראה מפורשת אחרת בהחלטה מיום 22.1.2017, העונשים שהושתו עליו הם בחופף ולא במצטבר. המבקש נסמך על הוראתו של סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977:
"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר ".
בהתאם לכך, לשיטתו של המבקש, מועד שחרורו חל ביום 20.2.2018. נוכח טענה זו, נעשתה פנייה מטעם שב"ס לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בבקשה להבהיר את ההחלטה בדבר תקופת המאסר. לאחר ששב"ס חזר בו ועדכן כי מבחינתו הדברים ברורים, קבע בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 2.10.2017, כי הבקשה התייתרה. עם זאת, ציין בית המשפט כי בפקודת המאסר שניתנה לצד ההחלטה מיום 22.1.2017, נכתב כי המבקש יתחיל לרצות את מלוא יתרת המאסר באותו יום (להלן: ההחלטה בבקשת ההבהרה ).
המבקש עתר לבית המשפט המחוזי וביקש לקבוע את מועד שחרורו ליום 20.2.2018. בית המשפט דחה את העתירה גם מפני שהטענה כבר הוכרעה בהחלטה בבקשת ההבהרה, וגם מפני שלגופו של עניין תנאי סעיף 45(ב) לא מתקיימים, משום שבית המשפט המחוזי בתל אביב הורה על ריצוי עונשי המאסר במצטבר.
3.
בבקשה לרשות ערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שנתן דעתו להחלטה בבקשת ההבהרה, אשר ניתנה בחוסר סמכות; בכך שהעניק משקל לאמור בפקודת המאסר (להבדיל מההחלטה השיפוטית), שגם כשלעצמה היא איננה ברורה; ובכך שלא דן בשאלה אם סעיף 45(ב) חל גם במקרה של המרת עונש שהייה במעון נעול בעונש של מאסר ממש. המבקש הוסיף כי מן הנימוקים שניתנו ביום 30.1.2017 משתמעת כוונה לחפוף את העונשים, ולצד זאת נטען ל"שתיקה מהדהדת" בנוגע לאפשרות שהעונשים ירוצו במצטבר.
4.
דין הבקשה להידחות, משום שאינה נכנסת בגדרן של אמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר ( רע"ב 8100/17 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר מחלקת זימונים (29.11.2017)). אין בבקשה דבר החורג מעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא מצאתי כי נגרם לו עיוות דין. לגופו של עניין, בפקודת המאסר הובהר כי תקופת המאסר של שנתיים, חמישה חודשים וארבעה-עשר ימים, תחל ביום מתן ההחלטה (22.1.2017). באותו מועד עמד להסתיים עונש המאסר שהושת על המבקש בגין בריחה ממשמורת, והמשמעות הישירה היא כי עונש המאסר שהושת על המערער אינו חופף לעונש המאסר שהושת עליו בתיק קודם.
ככלל, הוראת סעיף 45(ב) משמשת "כלל פרשנות והשלמה לגזר-דין חסר" ( ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 562, 568 (2003) ); אך בענייננו החוסר מתמלא בפקודת המאסר, ואין צורך בהוראת השלמה חוקית. פקודת המאסר היא בעלת תוקף נורמטיבי מכוח תקנה 31 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, ויש שהציעו, בלי לקבוע מסמרות, " לדמות את פקודת המאסר לפסיקתא הניתנת בהליך אזרח י" (בג"ץ 423/10 יגרמן נ' מדינת ישראל , בפסקה ל"ה (30.6.2010)). אמנם במקרה של סתירה בין פסק דין לבין פקודת מאסר – פסק הדין גובר (בג"ץ 146/50 בנימין נ' שר המשטרה , פ"ד ה 99, 103 (1950)) אך זה אינו המקרה שבפנינו. גם העובדה כי אב בית הדין חותם לבדו על פקודת המאסר, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.
בשולי הדברים אחזור ואציין, כפי שכבר הובהר בעבר, כי לא היה מקום לפנות למותב שנתן את פסק הדין בבקשת הבהרה לעניין ריצוי העונש במצטבר (רע"ב 4017/08 אליהו נ' שרות בתי הסוהר
(9.9.2008)).
5.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, א' בשבט התשע"ח (17.1.2018).
ש ו פ ט