רע"ב 4017/08 נעים אליהו נ. שרות בתי הסוהר

הנשיאה ד' ביניש:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מנהליים בתל-אביב-יפו (השופטת י' שיצר ) מיום 13.4.2008, בעתירה של המבקש הנוגעת לאופן חישוב תקופת מאסרו, זאת נוכח האופן בו נוסח גזר הדין בעניינו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' בן-עמי ).

בגזר דינו מיום 9.1.2008, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי עונשו של הנאשם יהא כדלקמן:

"40 חודשי מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו – 21.5.06. עם זאת, מתקופת המעצר תנוכה תקופת המאסר שנגזרה על הנאשם בת"פ (שלום י-ם) 1847/06.

כמו כן יופעלו 24 חודשי מאסר על תנאי שהושתו על הנאשם בת"פ (מחוזי ת"א) 40263/01, באופן שמחציתם תרוצה במצטבר למאסר שהושת עליו כאמור ומחצית בחופף...".

נוסח גזר הדין בעניינו של המבקש הוא ברור ואינו מעורר קושי. שופטת בית המשפט קמא אכן כתבה כי תחילת ריצוי העונש היא ביום מעצרו של העותר. עם זאת קבעה השופטת כי התקופה שבה ריצה המערער את העונש של שנת מאסר בגין הרשעה בתיק אחר לא תנוכה מעונש המאסר שגזרה עליו בתיק שלפניה.

לטענת בא-כוח המערער, אין גזר הדין עולה בקנה אחד עם הסמכות המסורה לבית המשפט על פי סעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כיוון שמשמעותו היא הפסקת תקופת המאסר שריצויה החל מיום המעצר.

אין לקבל את פרשנותו של בא כוח המבקש לגזר הדין. אכן נוסח גזר הדין אינו הנוסח המקובל בנסיבות כאלה ויכולה היתה שופטת בית המשפט קמא לקבוע כי מתקופת המאסר שנגזרה על המבקש ינוכו ימי המעצר, ובלבד שלא ינוכו הימים בהם ריצה מאסר בגין תיק אחר. כמו כן, אין לקבל את טענת בא כוח המבקש ולפיה ישנה תחולה להוראת סעיף 45 לחוק העונשין על גזר הדין דנן. עונשי המאסר שהושתו על המבקש הוטלו בהליכים משפטיים נפרדים, כאשר תקופת המאסר שהושתה על המבקש בגזר הדין נשוא בקשה זו, הושתה על המבקש לאחר שסיים לרצות את תקופת המאסר הראשונה שנגזרה עליו.

בנסיבות העניין, לא ראינו לנכון ליתן רשות ערעור בבקשה הנשענת על טענה פורמליסטית בלבד.

בשולי הבקשה נעיר את הדברים הבאים: מהעתירה שהוגשה לבית המשפט המינהלי התברר כי קצין האסירים בשב"ס התקשה בחישוב תקופת המאסר נוכח לשונו של גזר הדין, ולפיכך פנה בבקשת הבהרה לשופטת שגזרה את הדין. השופטת נתנה החלטה המבהירה את גזר דינה ולפיה התכוונה לניכוי תקופת המאסר שריצה המבקש עקב הרשעה בתיק אחר. כשההבהרה לא הניחה את דעתו פנה קצין האסירים פעם נוספת לשופטת. אציין כי אנו מצידנו התעלמנו מההבהרות שכן לא היה כל מקום לפרשנות נוספת מצד בית המשפט. בראש ובראשונה לא היה מקום לפניה י שירה

של אנשי שירות בתי הסוהר אל השופטת בן עמי לשם ביאור תקופת המאסר שנקבעה בגזר הדין. פסק הדין מדבר בעד עצמו. בנסיבות בהן קיימת אי בהירות באשר לפירושו הנכון של פסק דין, על אנשי שירות בתי הסוהר להכריע בשאלה בין על פי הייעוץ המשפטי של שירות בתי הסוהר, ובין על פי פרשנות היועץ המשפטי לממשלה. בשלב ריצוי העונש אין לפנות לבית המשפט למעט לצורך תיקון טעות סופר ועל פי הדין. בית המשפט סיים את מלאכתו עם מתן גזר הדין (ראו: רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 28.6.2005), וכן המ' 464/65 עוזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(4) 31 (1965) המוזכרים ). לפיכך, נתונה פרשנותו של גזר הדין לגורמים האמונים על ביצועו, והם רשאים להתייעץ עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. על כל פנים, לשיטתנו נוכח לשונו הברורה של גזר הדין, אין מתעורר צורך שכזה בנסיבות המקרה שלפנינו. כמובן, שכאשר שאלת חישוב משך המאסר מתעוררת מצידו של האסיר והחישוב אינו מקובל עליו, הסמכות להכריע בשאלה נתונה לבית המשפט לענינים מנהליים במסגרת של עתירת אסיר, לפי סעיפים 62א-62ד לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. נוסיף עוד, כי יתכן שיש מקום לקבוע נוהל אשר יסדיר את התנהלותם של אנשי שירות בתי הסוהר, מקום בו הם רואים אי בהירות באשר לפרשנותו של גזר דין. אולם, משהגענו למסקנה כי לשונו של גזר הדין במקרה דנן אינה משתמעת לשתי פנים, אין לנו צורך להכריע בשאלה זו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.