רע"ב 3703/03 רולנד ברודי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.נגד המבקש הוגש כתב-אישום, על שקשר קשר עם ארבעה אנשים, שניים מהם תושבי הרשות הפלסטינית, לביצוע שוד מזויין של רכב המוביל כסף לבנק המצוי בתחומי הרשות הפלסטינית. התכנית היתה, על-פי כתב-האישום, לעצור את הרכב במסווה של מחסום משטרתי, לכבול את הנהג ואת הנוסעים ברכב ולרססם בגז מדמיע ואז לגנוב את הכסף. לצורך ביצוע השוד גנב המבקש רכב מחניון קניון חיפה, בו עבד כאחראי משמרת של חברת אבטחה, וכן לקח אקדחים ומכשירי קשר של חברת האבטחה, מעסיקתו, שהופקדו בידיו לשימושו במסגרת מילוי תפקידו. המשטרה הפלסטינית עצרה את המבקש ושותפיו בדירה בטול-כרם, בטרם הוציאו את תכניתם אל הפועל.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' שהם) הרשיע את המבקש, על-יסוד הודאתו בעובדות כתב-האישום, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת והובלת נשק שלא כדין, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וגניבת רכב. בית-המשפט שקל את חומרת העבירות ואת עברו הפלילי של המבקש מחד גיסא, ואת נסיבותיו האישיות, לרבות מחלת הקלאוסטרופוביה ממנה הוא סובל, מאידך גיסא, והשית על המבקש עונש של 33 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, וכן גזר עליו קנס בסך 5,000 ₪.

2.המבקש ערער על חומרת העונש בפני בית-המשפט העליון. בפסק-דינו ציין בית-המשפט העליון כי העונש שהושת על המבקש "הוא קל ביותר לגבי חומרת העבירות".עוד צוין בפסק-הדין, לעניין מחלתו של המבקש, כי השופט קמא נתן דעתו למחלה בגוזרו את דינו, וכי זו ניתנת לטיפול, על-פי חוות-דעת של מב"ן, במסגרת שירות בתי-הסוהר. אף על-פי כן, החליט בית-משפט זה להקל במידת מה מהעונש, מפאת הזמן הארוך שחלף – למעלה משלוש שנים - מיום גילוי העבירות ועד העמדתו של המבקש לדין. עונש המאסר הופחת, איפוא, והועמד על תקופה של שנתיים - שנה אחת לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי.

3.לאחר כל הדברים הללו, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם בשל מצבו הרפואי, לפי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - "החוק" ). בינתיים, נעתר בית-המשפט העליון לבקשת המבקש, והורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, עד להחלטת הועדה. בבקשה לשחרור, טען המבקש כי במאסרו טמון סיכון ממשי לחייו וכי עצם המחשבה על כליאתו הרעה את מצבו הבריאותי, וצירף חוות-דעת רפואיות התומכות בחלופת מאסר. בנוסף טען המבקש, כי זה לו מאסרו הראשון, כי סיכוייו לקיצור שליש מעונשו הם רבים, וכי לאחר ניכוי מינהלי של 45 ימים, יתכן וירצה כ-6-7 חודשי מאסר בפועל בלבד. לטענת המבקש, יש להתחשב, בעת הדיון בבקשה, בכך שהוא עשוי, בסופו של דבר, לרצות תקופת מאסר קצרה, וכן יש להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות ובעובדה שמאז ביצוע העבירות הקים משפחה.

4.ועדת השחרורים (כבוד השופט (בדימוס) א' שרון) הורתה, בהסכמת בא-כוח המבקש ובא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, על הזמנת חוות-דעת מב"ן באשר לסכנה הנשקפת לחייו בבית-הסוהר ואפשרויות הטיפול.

בחוות-הדעת, שהוגשה נאמר כך:

"כל סיטואציה של סגירה, כליאה או הגבלת תנועה עלולה לגרום להחמרה במצבו, אם כי קיים ספק באם הדבר יגיע לחומרה של סכנת חיים.

יחד עם זאת...הן המחוקק והן העוסקים בתחום בריאות הנפש מודעים לעובדה כי הסיטואציה של מאסר והגבלת חופש מהווה גורם סטרסוגני עבור כלל האסירים ובמיוחד בקרב אלו הסובלים מפסיכופתולוגיות שונות.

...

בהתייחס למקרה דנן: למב"ן יש גם את כוח האדם, האמצעים והכלים הטיפוליים הנדרשים על מנת לאפשר טיפול יעיל ומתקדם בכל ההפרעות הפסיכיאטריות ובכללן גם בקלאוסטרופוביה".

בהחלטתה מיום 26.2.03 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לשחרור שהגיש המבקש בקובעה:

"הועדה סבורה שמצבו המשפחתי של האסיר, חוסר עבר פלילי והתנהגות חיובית עד הכניסה לבית-הסוהר, אינם מהווים שיקול לעניין שחרורו של אסיר מטעמים רפואיים, לא כל שכן, ובמיוחד כאשר האסיר לא שהה בכלא לא נבדקה התנהגותו ולא נשקלה מידת מסוכנותו לציבור.

הועדה לאחר ששקלה את הנסיבות סבורה שאין מקום כיום, לשחרר את האסיר שחררו על תנאי מטעמים רפואיים.

חזקה על שב"ס, ומב"ן במיוחד, שיחזיקו את המבקש בתנאים שימזערו את ההחמרה במצבו, ויתנו לו את הטיפול הדרוש לכך."

יחד עם זאת, עיכבה הועדה את ביצוע החלטתה, לאור הצהרת בא-כוח המבקש כי בכוונתו לעתור נגד ההחלטה.

5.עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים, נידונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בעתירה חזר המבקש על הנימוקים שבבסיס הבקשה לשחרור. המבקש הוסיף וטען, כי סעיף 7(ג) לחוק מורה לועדת השחרורים לשקול גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר. עוד טען המבקש, כי אם קיים ספק לגבי הסכנה הנשקפת לחייו כתוצאה ממאסרו, כפי שקבע מב"ן בחוות-דעתו, על הספק לעמוד לזכותו, שהרי אם יתממש הסיכון יביא המאסר למותו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין) דחה את העתירה וקבע, כי על-פי הוראות סעיף 7 לחוק, על העותר לשכנע את ועדת השחרורים, כי בשל חולניותו, המשך השהות במאסר יסכן את חייו באופן ממשי. לאור זאת, כך הוסיף בית-המשפט המחוזי וקבע, לא ניתן לומר שהספק צריך לפעול לטובת העותר. בית-המשפט מצא, כי שיקולי הועדה היו כשרים, וכי מששוכנעה הועדה שהמבקש יכול לקבל בכלא טיפול נאות למחלתו, לא נפל כל פגם בהחלטתה. בית-המשפט הדגיש, כי במידה וריצוי המאסר אכן יגרום לבעיות או לתופעות רפואיות המצדיקות פנייה חוזרת אל הועדה, "תהיה הדלת פתוחה בפני העותר לעשות כן".

6.בבקשת רשות הערעור שבפני קובל המבקש על קביעותיו של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי ניסיונו להתאבד מאז נגזר דינו והתמוטטותו במהלך הדיונים, שהתקיימו בועדת השחרורים ובבית-המשפט המחוזי, יש בהם, כשלעצמם, כדי להרים את נטל השכנוע הרובץ על המבקש בנוגע לקיומה של סכנה ממשית לחייו, המחייבת את שחרורו. כן טוען המבקש, כי החלטת בית-משפט קמא אינה מאוזנת ואינה מידתית, וכי האינטרס הציבורי בהגנה על חייו של המבקש ועל חיי משפחתו גובר על האינטרס הציבורי שבהרחקתו מהחברה לתקופת מאסר כה קצרה, בייחוד מקום שחלף זמן רב למדי מעת ביצוע העבירה.

המשיב 1 מתנגד למתן רשות ערעור. לטענתו לא עמד המבקש בתנאי המקדמי הקבוע בחוק, היות ומעולם לא החל בריצוי מאסרו ועל כן, אינו יכול להוכיח כי המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי. כמו כן, טוען המשיב 1, מחלת הקלאוסטרופוביה של המבקש נלקחה בחשבון, הן על-ידי בית-המשפט המחוזי והן על-ידי בית-המשפט העליון, וקיבלה ביטוי בהכרעותיהם. עוד נטען, כי הועדה שקלה את השיקולים הרלוונטיים לעניין חולניותו של המבקש וכן את אפשרויות הטיפול בבית-הסוהר, אל מול השיקולים של טובת הציבור, וביניהם חומרת העבירה, נסיבות ביצועה ומסוכנות העבריין לשלום הציבור, ולפיכך אין מקום להתערב בהחלטתה (ראו רע"ב 4466/95 אברהם מרקוס קלינברג נ' ועדת השחרורים (טרם פורסם)).

7.דין הבקשה להידחות.

על-פי ההלכה הפסוקה, גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הועדה. בבג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838, התייחס הנשיא ברק לסוגיה זו וקבע:

"...אם ועדת השחרורים שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ואותם בלבד, נתנה להם משקל ראוי ואיזנה ביניהם כדין, לא יתערב בית המשפט בהחלטתה רק משום שהוא היה נותן משקל שונה ומאזן באופן שונה בין השיקולים השונים, ובלבד שגם המשקל שנתנה ועדת השחרורים הוא ראוי. על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממיתחם הסבירות, כדי שבית-משפט זה יוכל להתערב בהחלטתה." (שם בעמ' 871).

דברים אלה יפים גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, בייחוד מקום שבית-משפט זה מתבקש לחזור ולבחון את טענות העותר, ב"גלגול שלישי" (ראו והשוו: רע"ב 4570/02 מועתסם מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד

נו (5) 236 ). החלטתה של ועדת השחרורים, במקרה שלפנינו, אינה חורגת ממתחם הסבירות והיא מאזנת היטב את כל השיקולים הצריכים לעניין. אין, איפוא, כל מקום להתערב בה, כפי שקבע, בצדק, בית-המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 1.7.03 בשעה 11:30.