רע"ב 3852/20 אבינועם ברברמן נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, אבינועם ברברמן, הורשע בעבירות מין חמורות, ונידון לתקופת מאסר בפועל בת 12 שנים. ביום 1.4.2019, הגיש ברברמן (לא בפעם הראשונה) בקשה לשחרור על-תנאי לטיפול בקהילה במסגרת מרכז יום. בקשתו נדחתה על-ידי ועדת השחרורים. בהחלטתה, סקרה הוועדה את עמדותיהם של גורמי המקצוע השונים, ובסיכום דבריה קבעה כדלקמן: "אכן שוכנענו שהאסיר מיצה את הסל הטיפולי כפי שצוין בדוח הסוציאלי וכן כי יש בכך כדי להחשיבו כמי שראוי לשחרור מוקדם. ברם, המסגרת המוצעת בתכנית הנוכחית שהונחה על שולחננו איננה נותנת מענה טיפולי הולם למי שעמדת מב"ן לגביו היא שהוא עדיין נחשב למי שספק רב באשר ליכולותיו ליישם הלכה למעשה את הלקחים הטיפוליים. רק מסגרת קונקרטית יותר, בטוחה יותר וסגורה יותר מזו של מרכז יום יש בה כדי לתת מענה הולם ולאיין את מסוכנותו" .

2.

על החלטת ועדת השחרורים, הגיש ברברמן עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בפסק הדין, עמד בית המשפט על המסגרת הנורמטיבית שבגדרה פועלת ועדת השחרורים, ועל עילות מתחום המשפט המינהלי שעל סמכן מבקר בית המשפט את החלטותיה. לאחר מכן, דחה בית המשפט את העתירה; כך קבע, בין היתר: "עיון בחומר הנוגע לעותר, ובעיקר הערכת המסוכנות של מב"ן, מלמד כי העותר מגלה תובנות במישור הקוגניטיבי ומבין באופן שכלתני את הפסול במעשיו, אך ניכר כי לא קיים שינוי של ממש בתובנותיו במישור האישיותי ובעולמו הרגשי [...] צדקה הוועדה שסברה כי לא ניתן להתעלם מהאמור בהערכת המסוכנות לפיה קיים ספק רב באשר ליכולותיו של העותר ליישם את הלקחים הטיפוליים. ספק זה עומד לחובתו של העותר" .

3.

מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה מלין ברברמן על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לדחות את עתירתו. לדידו, בקשתו מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני, שכן מפסק הדין עולה הרושם, שלא ניתן, בשום תנאי, להורות על שחרורו המוקדם של עבריין מין אשר מסוכנותו איננה 'נמוכה'. בכך, למעשה, רוקן בית המשפט מתוכן את הוראת סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ). אשר על כן, סבור בא-כוחו של ברברמן כי יש ליתן רשות ערעור בעניינו, על מנת להעמיד הלכה על מכונה, ולאפשר את שחרורם המוקדם של עברייני מין, בהתאם להמלצות גורמי הטיפול.

4.

בתגובתה טוענת המדינה, כי אין מקום לקבל את הבקשה לרשות ערעור, שכן הערעור נטוע כולו בעניינו הפרטני של ברברמן. משעה שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי שחרורו יסכן את שלום הציבור, לא ניתן עוד לשחררו על-תנאי, כמפורש בסעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי. במצב דברים זה, לא מתעוררת שאלה עקרונית שראויה לבירור בערכאה זו. מעבר לכך סבורה המשיבה, כי גם אם תתקבל הבקשה – דינו של הערעור להידחות לגופו. כפי שנקבע בעבר, שיקול המסוכנות הוא שיקול ראשון במעלה שעל ועדת השחרורים לקחת בחשבון עובר למתן החלטתה. בעניינו של ברברמן, התכנית שהציעה רש"א אינה מבטיחה את איון מסוכנותו, ומשאלו הם פני הדברים – לא עלה בידו להוכיח לפני ועדת השחרורים כי מתקיימים בעניינו 'טעמים מיוחדים' שבכוחם להבטיח את העדר מסוכנותו; בדין אפוא נדחתה עתירתו.

5.

בהחלטה מיום 24.8.2020 ציינתי, כי בית משפט זה עתיד לקיים דיון בשני תיקים אחרים שמעוררים שאלות דומות, ולפיכך הוריתי על השהיית מתן ההחלטה בבקשה דנא עד להכרעה בעניינם. ביום 7.12.2020, לאחר שניתנה החלטה בהליכים הללו, הודיע בא-כוחו של ברברמן כי הוא סבור שהחלטה זו תומכת בבקשתו ומצדיקה מתן רשות ערעור גם בעניינו; כך נומקה עמדתו: "ברור כי עניינו של המבקש ראוי וידון בפני בית המשפט העליון – הרי אין עניינו [...] שונה מעניינם של שני המערערים שנדונו [שם] – אלו זכו כי בית המשפט יביע דעתו וימתח שבט ביקורתו וינמקה, וראוי המבקש אף הוא לבוא בשעריו של בית המשפט העליון ולשטוח טענותיו [...] ביני לביני, נודע לח"מ כי הסנגוריה הציבורית הארצית החליטה להגיש בקשה לדיון נוסף (דנ"מ) בעניין שני הערעורים [...] רוצה לומר, כי בכל מקרה – דווקא בשל ההחלטות בהם עסקינן, יש מקום להביא הדברים שוב אל פתחו של בית המשפט" .

6.

לאחר שעיינתי בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ונתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בכגון דא, תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 8782/20 אלעוברה נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (24.12.2020)). המקרה דנן אינו בא בקהל אותם מקרים חריגים. ככל שנדרשו הבהרות כאלה ואחרות בנוגע לפרשנותם של הסעיפים הרלבנטיים בחוק שחרור על-תנאי, ובאופן ישומם הראוי, הרי שאלו התבררו במסגרת פסק הדין שניתן לאחרונה בהליכים הנזכרים לעיל (רע"ב 8018/19 פלוני נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (3.12.2020)). בהתאם לכך, טענותיו של ברברמן לגבי הצורך בבירור עקרוני, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, שכן בירור כאמור – נעשה זה מכבר. בניגוד לעמדת בא-כוחו של ברברמן בהודעת העדכון הנ"ל, אין מקום למתן רשות ערעור שבגדרו תיבחנה מחדש אותן שאלות שנדונו אך לאחרונה. בקשה לדיון נוסף בפסק הדין הנזכר – הוגשה זה מכבר, ואם ימצא כי ראויה הסוגיה לליבון נוסף, הרי שזו המסגרת המתאימה; לא בקשת רשות ערעור מקבילה.

7.

אשר לקביעות שהונחו באותו פסק דין – דעות הרוב לבטח לא יושיעו את ברברמן, אך גם דעת המיעוט לא תסייעהו. ועדת השחרורים קבעה, כי אין לפניה 'טעמים מיוחדים' שיבטיחו העדר סיכון לציבור כתוצאה משחרורו. החלטה זו מצויה בליבת שיקול דעתה של הוועדה, ולכן, אך מתבקשת היא החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שלא להתערב בה. במאמר מוסגר אציין, כי בניגוד למצב דברים זה, בבקשות שנדונו שם, ועדת השחרורים ראתה לנכון לשחרר את המבקשים בשחרור מוקדם, ואילו בית המשפט לעניינים מינהליים בחר להפוך את החלטתה. בכך, שונות הן נסיבות ענייננו מן הנסיבות שנדונו שם.

8.

מכל מקום, מאמציו של ברברמן לשיקום חייו – ניכרים, ראויים להערכה. הם הועילו לו להקלת תנאי מאסרו ולקבלת אישורי יציאה לחופשות, לבטח יועילו לו גם לטווח הרחוק. יחד עם זאת, העבירות – חמורות עד מאד, ותופעה של רצדיביזם בעבירות הללו – מצויה ושכיחה. על רקע זה, הציב המחוקק משוכה גבוהה ומשמעותית, בפני שחרור מוקדם של אסירים מסוג זה. משלא שוכנעה הוועדה כי ברברמן עונה על דרישות המחוקק לשחרור על-תנאי, הרי שלא היתה רשאית להורות על שחרורו.

9.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.