רע"ב 3961/17 איברהים טמטאווי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו התקבלה עתירת המדינה והוחלט לבטל את החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) לשחרר את המבקש ממאסרו בתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו.

1.המבקש מרצה את מאסרו הראשון בגין עבירות של הריגה, גניבה והשחתת מתקן חשמל, לאחר שזוכה במשפטו מעבירה של רצח. בליל האירועים מושא כתב האישום, גנבו המבקש ואדם נוסף כבלי חשמל תוך הרס של גופי חשמל, העמיסו אותם על רכבם ועזבו את המקום כאשר המבקש נוהג. תוך כדי נסיעתם הבחינו בניידת משטרה לצד הכביש שאורותיה הכחולים פועלים, ובשוטר שניצב במרכז הכביש ואותת להם לעצור (להלן: המנוח ). המבקש לא האט את מהירות נסיעתו והטה את רכבו לכיוון המנוח שניסה להימלט מהפגיעה, אך קודם שהדבר עלה בידו פגעה בו המכונית. המבקש הוסיף לנהוג בעוד המנוח צמוד לשמשת הרכב, שאז היטה המבקש את המכונית לימין ולשמאל עד שהמנוח הופל לכביש, והפגיעה הביאה למותו. לאחר הפגיעה נמלט המבקש מהזירה והתחבא בקרבת מקום. בגין מעשים אלה מרצה המבקש תקופת מאסר של 14 שנים שתחילתה ביום 13.3.2008. בחלוף שני שליש מתקופת מאסרו פנה המבקש אל הוועדה בבקשה לשחררו שחרור מוקדם על תנאי.

2.הוועדה התכנסה לדון בשחרורו של המבקש ביום 22.1.2017 והחליטה באותה עת לדחות את הבקשה תוך קביעה שעל הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) לעבות את תכנית השיקום שיועדה למבקש ולהאריך את תקופת הפיקוח שנקבעה בתכנית. הוועדה התכנסה בשנית ביום 19.3.2017. בפני הוועדה עמדו חומרים מודיעיניים בעניין האסיר, דו"ח המפרט כי בשנת 2011 ו-2012 נזקפו לחובתו עבירות משמעת, מכתב של אלמנת המנוח בו הביעה את התנגדותה לשחרורו המוקדם של המבקש, מידע בדבר הטיפולים אותם עבר בכלא, תכנית שיקום מטעם רש"א ודו"חות של עובדים סוציאליים. לאחר בחינתם של אלה קבעה הוועדה שיש לשחרר את המבקש על תנאי, תוך שהתייחסה בהחלטתה לחומרת העבירות בגינן נענש המבקש. הוועדה קבעה כי יש בכוחה של תכנית השיקום המעודכנת של רש"א כדי לאיין את מסוכנות המבקש וכן ציינה הוועדה את התרשמותה מחרטתו הכנה של המבקש ומהכלים שרכש בעקבות הטיפולים שעבר בזמן המאסר.

3.עתירתה של המשיבה לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת הוועדה התקבלה. בית המשפט דן בחומרתה של עבירת ההריגה בה הורשע המבקש, וקבע כי זו מלמדת על מסוכנות ברמה גבוהה. חומרתה הגבוהה של העבירה הביאה לקביעה כי על המבקש מוטל רף מוגבר לשכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם. עוד נקבע שבנסיבות אלה היה על הוועדה להעניק משקל מוגבר לאינטרס הציבורי בהמשך המאסר, הכולל את אמון הציבור במערכת המשפט ואת הרתעת הרבים (סעיף 10(א) ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001) (להלן: חוק שחרור על-תנאי )), וכן היה עליה לתת משקל של ממש גם למכתבה של אלמנת המנוח.

אך מעבר לשיקולים אלה, נקבע שהמבקש לא הצליח להראות שמסוכנותו נמוכה ברמה כזו המצדיקה שחרור מוקדם ממאסר. על אף ההתרשמות החיובית של העובדים הסוציאליים ונציגי רש"א, קבע בית המשפט כי מסוכנותו של המבקש לא פחתה וזאת נוכח מספר ידיעות מודיעיניות שהתקבלו בעניינו גם בתקופה שלאחר תום הטיפול שעבר. כן צוין שהמבקש סירב להשתתף בטיפול בכלא "מעשיהו", מפאת מרחק ממשפחתו, וכי כיום אינו לוקח חלק בקבוצות או בחוגים. בית המשפט קבע שאלה מלמדים שהמבקש סבור שדי בטיפולים שעבר. עוד נמצא, שבניגוד להתרשמות הוועדה, אין המבקש נוטל אחריות מלאה למעשיו, כפי שעולה משני דו"חות שנערכו בשנת 2016 מהם עולה כי המבקש עדיין ממזער את חלקו באירוע.

בית משפט קמא הגיע למסקנה כי המבקש לא הצליח להרים את הנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח שמסוכנותו פחתה באופן משמעותי ושהתנהגותו בכלא תקינה. נקבע שהוועדה מיקדה את נימוקיה בהליך הטיפולי שעבר המבקש והתעלמה מנתונים אחרים ומשמעותיים, ולפיכך נפל בהחלטת הוועדה פגם מהותי באופן המצדיק את ביטולה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור דכאן.

4.בבקשתו טען המבקש שבית המשפט המחוזי, ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים, החליף את שיקול דעתו בזה של הוועדה ובכך נהג כערכאת ערעור במקום כערכאת ביקורת מנהלית. זאת, גם בנושאים מקצועיים שהובאו לפתחה של הוועדה ומהם יכולה הייתה הוועדה להתרשם באופן בלתי-אמצעי, כגון תפקודו של המבקש בכלא ועמדת המבקש ביחס למעשים שעשה. לטענתו, הוועדה בחנה את כל טיעוני הצדדים ואת כלל הנתונים שהובאו, ולא "התעלמה" מהם, כפי שנכתב בפסק הדין. המבקש טען כי הסיבה שבית המשפט בחר לסטות מהחלטת הוועדה היא דעתו של בית המשפט שיש לייחס חומרה יתרה לעבירה בה הורשע המבקש – אך זו אינה סיבה מספקת להצדיק התערבות. מעבר לכך, שימת דגש כה רב על חומרת העבירה עשויה לאיין, לדעת המבקש, את סיכוייהם של אסירים שהורשעו בעבירות חמורות להשתחרר שחרור מוקדם, דבר שעשוי לפגוע במוטיבציה של אסירים שכאלה להשתקם. עוד טוען המבקש כי החלטת בית משפט קמא סתמה את הגולל על אפשרותו העתידית להשתחרר שחרור מוקדם, שכן לא נותר לו אופק שיקומי בתחומי בית הכלא. שאלות אלה מצדיקות לדידו את קבלת בקשת רשות הערעור.

המשיבה טענה כי בקשתו של המבקש עוסקת בנסיבותיו הקונקרטיות ואינה מעלה שאלות משפטיות חשובות המצדיקות מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין סברה המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

5.דין הבקשה להידחות.

הלכה עמנו כי בקשות רשות ערעור המכוונות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על תנאי, תשס"א-2001 מהוות "גלגול שלישי" לכל דבר ועניין. מכאן, כי בקשות מעין אלה תתקבלנה במשורה, במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. כוחה של הלכה זו יפה הן למקרים בהם בית המשפט המחוזי מאמץ את החלטת הוועדה והן במקרים בהם החליט להתערב בהחלטת הוועדה (ראו, לדוגמה, רע"ב 1649/16 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקה 12 והאסמכתאות שם (3.8.2016); רע"ב 2300/16 קליין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 13 והאסמכתאות שם (15.5.2016)).

על אף אופן הצגת הדברים על-ידי המבקש, אין בקשתו מעלה שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי.

ענייננו במקרה קונקרטי שבו החליטה ועדת השחרורים באופן מסוים, ובית המשפט המחוזי ביטל את החלטתה ופסק באופן שונה. בכך אין די כדי להצדיק מתן רשות ערעור והמבקש לא העלה שאלה אחרת העולה כדי סוגיה עקרונית המצריכה ליבון.

6.המבקש הועמד לדין בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 , ולבסוף הורשע בעבירה של הריגה. כידוע, עצם העבירה, חומרתה, אופיה ונסיבותיה, מהווים ראיה לכאורה למסוכנותו של האסיר, אשר בהעדר אינדיקציה לסתור די בה כדי למנוע את שחרורו על-תנאי (רע"ב 4612/16 פלוני נ' ועדת השחרורים , פסקה 15 והאסמכתאות שם (25.7.2016)).

על חומרת העבירה שביצע המבקש ניתן ללמוד מדבריו של המשנה לנשיאה השופט א'

רובינשטיין בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו הורשע המבקש (ע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל

(24.8.2015) ):

"המערער פעל תוך מודעות סובייקטיבית לסכנה שיפגע במנוח, שוטר בתפקיד, כאשר אף האדם שישב לצד המערער הזהירו כי הוא עלול לפגוע בו [...]; חרף זאת, המערער לא עצר ולא האט, המשיך לנסוע במהירות מופרזת ואף לאחר הפגיעה לא הושיט למנוח עזרה. פעולות אלה של המערער חמורות עד מאוד, הן במישור המשפטי הן במישור המוסרי , ומובן מאליו כי אינן מעוררות כל אמפתיה. ואולם, בין כך לבין הרשעתו בעבירת הרצח, החמורה ביותר בספר החוקים, ישנו פער מה, גם אם כפסע , אשר חברתי עמדה עליו בהרחבה, ומכאן כי אין היא הולמת את נסיבות ענייננו".

כפסע היה בין המבקש להרשעה בעבירת רצח, ולבסוף כאמור, הורשע המבקש בעבירה של הריגה. המבקש הרג שוטר בעת מילוי תפקידו, ומכאן שצדק בית משפט קמא בקביעתו כי לאור חומרת העבירה מוטל על המבקש נטל כבד להוכיח כי הוא ראוי לשחרור וכי מסוכנותו פחתה. על רקע חומרת העבירה, השיקול של אמון הציבור וכלל נסיבותיו של המבקש איני רואה להתערב בגישתו הזהירה של בית המשפט המחוזי. כפי שהזכרנו לעיל, העובדה שבית המשפט הפך את החלטת ועדת השחרורים והורה על המשך מאסרו של המבקש, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור, ושאלת מסוכנותו של המבקש ואם הוא ראוי לשחרור מוקדם נותרת במסגרת הפרטנית של עניינו-שלו, ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

6.אשר על כן, הבקשה נדחית.