רע"ב 475/11 חג'אזי נעמה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 13.11.2010 בעת"א 52457-12-10 שניתן על ידי כבוד השופטים א' אברהם- סג"נ, ב' ארבל, ש' אטרש ,

בו התקבל ערעורה של המשיבה שהופנה כנגד החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001.

המבקש הורשע בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וביום 16.9.2010 נגזרו עליו 24 חודשי מאסר, מתוכם 14 חודשי מאסר בפועל. המבקש נקט באלימות חמורה כנגד רעייתו, הפיל אותה ארצה, בעט בה והיכה אותה בפניה. לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, דנה ועדת השחרורים בבקשתו לשחרורו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר. בוועדה נחלקו הדעות. דעת הרוב סברה כי יש לקבל את בקשתו ולהורות על שחרורו בתנאים. דעת הרוב קבעה כי לאור כל החומר שנפרס בפניה, ובין היתר, מכתבים מטעם ראש המועצה במקום בו הוא התגורר, מטעם המתלוננת ומטעם שירותי הרווחה בכפרו של המבקש, וכן מכיוון שמדובר במאסר ראשון ובהתנהגות אלימה ראשונה, יש לקבל את בקשתו. דעת המיעוט סברה כי אין מקום להיעתר לבקשתו, וזאת בייחוד לאור חוות דעת ועדת אלמ"ב אשר התרשמה שהמבקש ממזער את חומרת מעשיו, אינו לוקח אחריות עליהם ומשליכם על התנהגות רעייתו. עוד צוין כי החרטה שהביע היא פורמאלית בלבד ובאישיותו ניכרים דפוסים אלימים ועמדות מגדריות ופטריארכאליות. בנוסף נקבע כי המבקש שולל כל טיפול וממכלול הנסיבות נראה כי קיים פוטנציאל גבוה למסוכנות מצידו.

המשיבה ערערה על החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט לעניינים מנהליים וטענה כי החלטת ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות ואינה מאזנת כראוי וכנדרש את מכלול הנתונים בעניינו של המבקש. ביום 13.1.2011 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את ערעורה של המשיבה בקובעו כי עסקינן במבקש שהתנהג באלימות בשני אירועים כלפי המתלוננת וגרם לה חבלה חמורה. עוד נקבע כי חרף עמדתם של גורמי הטיפול המקצועיים, כי הוא זקוק לטיפול בתחום האלימות, נותר המבקש בשלו, כי אין הוא זקוק לטיפול, ובפועל הוא לא עבר טיפול כלשהו, כך שהפוטנציאל הגבוה למסוכנות מצדו נותר בעינו. בהינתן כל האמור נקבע כי החלטת הועדה חורגת ממתחם הסבירות בנסיבות כפי שנפרשו בפניה, ובאי מתן משקל ראוי ומשמעותי לעמדת גורמי הטיפול המקצועיים ובראשם ועדת האלמ"ב. בהתאם לכך בוטלה החלטה הועדה ונדחתה בקשתו של המבקש לשחרור על תנאי.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש כי מקרה זה מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו שגה בית המשפט לעניינים מנהליים ולא הובאו בחשבון כלל נימוקי דעת הרוב בועדת השחרורים. עוד הוא טוען כי הוא נכה בשיעור של 60% ומצבו הרפואי אף הוא מצדיק את שחרורו. בנוסף, הוא טוען כי הוא הפנים את חומרת מעשיו וכי רעייתו שומרת עימו על קשר הדוק וסלחה לו על מעשיו, כמו כן, לטענתו זה היה הריב הראשון בינו לבינה ומדובר בכישלון חד פעמי, ואין סיכוי שיחזור לבצע מעשים מעין אלו בעתיד. אשר על כן, לטענתו באיזון בין כלל השיקולים ובהתאם לפסיקתו של בית משפט זה ראוי לקבל בקשה זו להורות על שחרורו כפי שגרסה הועדה.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטה בעתירות אסירים אינה ניתנת כדבר שבשיגרה אלא במקרים בהם מתגלית בעיה משפטית עקרונית או אם עולה נושא אחר בעל חשיבות כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 5389/06 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2006); רע"ב 2680/09 צור נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.3.2009); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326 (2004)). בענייננו לא מתעוררת בעיה או שאלה משפטית מסוג זה, והבקשה נוגעת לעניינו האישי של המבקש בלבד.

מעבר לכך, גם לגופו של ענין, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. נראה כי בית המשפט בחן את כלל השיקולים, ובין היתר את תסקיר שירות המבחן, ועמדת הגורמים המקצועיים וקבע כי החלטת הועדה לא הייתה סבירה בנסיבות הענין. בייחוד נראה כי ניתן משקל להתרשמות ועדת האלמ"ב, ולעובדה כי המבקש אינו תופס עצמו אדם אלים, סרב להשתלב בטיפול בתחום האלימות, אף לא בקבוצה בסיסית לשליטה בכעסים. על כן, להערכת חברי ועדת האלמ"ב, המבקש זקוק לטיפול בתחום האלימות וללא טיפול זה ממשיך לסכן את משפחתו. לטעמי בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים לא נפל כל פגם, אדרבא, נראה כי ההחלטה שלא לשחרר את המבקש היא אכן הראויה בנסיבות הענין, לאור עמדת הגורמים המקצועיים.

על יסוד האמור, דין הבקשה להידחות.