רע"ב 5126/08 גבריאל רביבו נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' סגן הנשיא ע' חבש), אשר דחה את עתירת המבקש לביטול החלטת נציב בתי הסוהר בדבר הפסקה מנהלית של עבודות השירות אשר ריצה המבקש וריצוי יתרתן במאסר של ממש.

1.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: בדצמבר 2005 נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, בגין הרשעתו בעבירות של ניסיון פריצה לרכב, התפרצות וגניבה. בחודש מרץ 2006 התייצב המבקש אצל הממונה על עבודות השירות, עבר הליך קליטה והחל בריצוי עבודות השירות. ואולם, לטענת המשיבה, כפי שהובאה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במרוצת עבודתו נמנע המבקש מלהגיע לעבודה באופן סדיר, ותכופות נעדר ממנה כליל ללא קבלת אישור ממפקחו, חרף אזהרתו כי הימשכותן של ההיעדרויות תגרור את זימונו לשיחת בירור. ואמנם, בחודש מאי 2006 נערכה למבקש שיחת בירור, במסגרתה ביקש לשנות את מקום עבודתו כך שיקל עליו להגיע לעבודה בזמן. בקשתו של המבקש נעתרה, אולם הוא המשיך להיעדר אף ממקום עבודתו החדש. העברת העותר למקום עבודה שלישי במספר לא סייעה אף היא, והוא המשיך להיעדר ללא אישור. במהלך חודש יוני 2006 לא התייצב המבקש לעבודה כלל, כמו גם לשתי שיחות בירור נוספות ושימוע אליהם זומן.

בעקבות התנהלותו של המבקש, הורה נציב בתי הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות ועל ריצוי יתרת עונשו של המבקש בבית הסוהר החל מיום 3.9.2006.

2.

המבקש נמנע מלהתייצב לריצוי עונשו, ובחלוף למעלה משנה מיום מתן החלטת נציב בתי הסוהר, משנעצר בידי המשטרה בחשד להפרת הוראה חוקית, עתר הוא לבית המשפט המחוזי נגד ההחלטה. לטענתו, מצבה הרפואי הקשה של אימו, פטירת דודו וסיועו לאביו החולה הם שהובילו להיעדרויותיו הרבות מעבודתו. עוד טען המבקש, כי בחלוף חודשים ארוכים של אשפוז נפטרה אמו, והוא נותר בביתה עם חמשת אחיו ואחיותיו הנאלצים לתמוך זה בזה. על יסוד האמור, ביקש המבקש להתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות ולבטל את החלטת נציב בתי הסוהר.

המשיבה התנגדה לעתירת המבקש, אשר לא סיים לרצות את עונשו. המשיבה הציגה את השתלשלות העניינים בעניינו, אשר הצביעה על כך שהמבקש לא ההין לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו להציג את נסיבותיו הקשות, וכי בחר הוא ביודעין לנתק את הקשר עם הממונה על עבודות השירות ולהתעלם מההודעות אשר נמסרו לו על הפסקתן.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את עתירת המבקש, תוך שהוא מציין כי "נוכחותו של העותר במקום עבודתו היתה דלה ביותר ואפשר לומר שאף נדירה" (סעיף 17 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). נקבע, כי על המבקש היתה מוטלת החובה לעדכן את הממונה על עבודות השירות בנסיבותיו ולהציג את האישורים הרלוונטיים להיעדרויותיו, ולא לעשות דין לעצמו תוך ביכור ענייניו האישיים על פני חובותיו לחברה מבלי ליתן דין וחשבון בעניין לגורם כלשהו. לנוכח האמור, קבע בית המשפט כי המבקש הפגין בהתנהגותו חוסר הבנה לחובתו לציית לגזר הדין בעניינו, וזלזל בעבודות השירות, אשר ניתנו לו כפריבילגיה חלף שליחתו למאסר של ממש, וכי אין הוא ראוי לאמון אשר ניתן בו וליחס המקל אשר ננקט כלפיו.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.

3.

המבקש מעלה מספר טענות הנוגעות כולן לנסיבותיו האישיות הקשות. כך, טוען המבקש כי עבר לאחרונה טראומות קשות, בהן מות אימו ודודו; כי מסייע הוא בנטל החובות שנותרו לאחר פטירת אימו; וכי מסייע הוא לאחיו אשר נותרו לבדם, ללא הוריהם, לשאת בעול הפרנסה. כן פונה המבקש בבקשה שיתמנה לו עורך דין מהסניגוריה הציבורית עקב היותו חסר אמצעים.

המשיבה, מנגד, טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף. ראשית, לטענתה, בקשת רשות הערעור הוגשה על-ידי המבקש לאחר 15 הימים המוקצבים לו על פי סעיף 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם-1980. שנית, אליבא דמשיבה אין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית חשובה או שאלה בעלת אופי כללי, אשר לפי ההלכה הפסוקה רק הן מצדיקות מתן רשות ערעור.

לגופה של הבקשה, המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר לטעמה היא סבירה ונסמכת על ראיות מנהליות מבוססות. המשיבה מצביעה על הזלזול הבוטה, לטעמה, אשר הפגין המבקש כלפי הגורמים האמונים על עבודות השירות. לטענת המשיבה, המבקש הפר את הוראות גזר הדין בעניינו ואת האמון אשר ניתן בו, ונמנע מלבצע את עבודות השירות שהוטלו עליו. עוד טוענת המבקשת, כי המבקש עשה דין לעצמו בכך שהוא נמנע מלהתייצב לריצוי עונשו מבלי שפנה לבית המשפט המוסמך על מנת לערער על החלטת נציב בתי הסוהר. לטענת המשיבה, רק משנעצר המבקש ולא נותרה בידיו ברירה, הוא פנה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה, כאמור את עתירתו.

4.

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהם של בית המשפט המחוזי ונציב בתי הסוהר, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי ככלל, רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם "מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). במקרה דנן, טענותיו של המבקש מתמקדות כל כולן בנסיבותיו האישיות הקשות ובקושי הרב אשר יהיה כרוך מבחינתו בריצוי עונש מאסר בבית הסוהר. משכך, אין לומר כי הבקשה עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות לערער.

לגופה של הבקשה, אבקש להעיר כי דעתי בעניינו של המבקש כדעתו של בית המשפט המחוזי. השתלשלות העניינים במקרה דנן מצביעה על זלזול מוחלט מצד המבקש, הן כלפי עבודות השירות אותן נדרש לרצות וכלפי הגורמים המוסמכים עליהן, הן כלפי החלטת נציב בתי הסוהר על הפסקתן המנהלית של עבודות השירות.

כפי שתואר לעיל, המבקש נעדר תכופות ממקומות העבודה בהם היה עליו לרצות את עבודות השירות, בהיקף אשר הביא את בית המשפט המחוזי לקבוע, כאמור, כי היקף נוכחותו של העותר במקום עבודתו היה דל ביותר, שלא לומר

נדיר . אף שהמפקח על עבודות השירות הלך לקראת המבקש ונהג בו לפנים משורת הדין בכך שהעבירו לשני מקומות עבודה חלופיים, אם לאור בקשת המבקש, אם בשל פנייתה של העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחתו של המבקש, זה האחרון לא השכיל למלא אחר ההוראות המוטלות עליו ונעדר ממקומות העבודה ללא היתר ומבלי שטרח להודיע על כך לממונים עליו, תוך שהוא מבכר את ענייניו האישיים על פני החובות אשר הוטלו עליו מכוח דין. יש להזכיר, כי מתן עונש של עבודות שירות חלף מאסר בבית הסוהר אינו בבחינת דבר המובן מאליו, כי אם פריבילגיה הניתנת לנאשם לשם קידום תכלית שיקומו. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה באחת הפרשות:

"ראוי להוסיף ולומר, כי בית משפט זה חזר ועמד על כך שעבודות שירות ניתנות בידי נאשם כפריבילגיה, בתורת חלופה מקלה לעונש מאסר בפועל, שעיקרה קידום תכליות שיקום ומניעת חווייה קשה מנאשם הכרוכה בריצוי מאסר בפועל. עם זאת, מקום שנאשם אינו מבצע את עבודות השירות כראוי, ומראה במעשיו כי הוא אינו מקבל על עצמו את עול האחריות הנילווית לחלופת מאסר זו, כי אז הוא עלול לאבד את הפריבילגיה המיוחדת שניתנה לו, ולהתחייב לרצות את יתרת עונשו במאסר ממש" (רע"ב 4973/06 אדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.7.2006)).

לנוכח התנהלותו של המבקש, דומה בעיניי כי איש לא יחלוק על הקביעה לפיה התנהגותו של המבקש נכנסת לגדרי האמור לעיל. אמנם, התמונה העולה מתיאור נסיבות חייו של המבקש הינה קשה ומצערת. דע עקא, המבקש נמנע מלהעלות את בעיותיו בפני הגורמים המוסמכים ובחר לעשות דין לעצמו. על כך יש להצר, אולם אל לו למבקש לבוא בטרוניא בעניין זה אלא לעצמו.

התשתית הראייתית-מנהלית הנדרשת לשם החלטה על הפסקתן של עבודות השירות הינה, אפוא, מוצקה ביותר במקרה דנן, ודעתי היא כי החלטתו של נציב בתי הסוהר, לפיה המבקש איבד את זכותו לממש את הפריבילגיה שניתנה לו ועליו לרצות את יתרת עונשו בבית הסוהר, הינה סבירה ובדין נתקבלה (רע"ב 426/06 נאסר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 12.3.2006)).

5.

אשר לבקשת המבקש כי יתמנה עבורו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, לא מצאתי לנכון להיעתר לה. בתגובתה לבקשת המבקש, הודיעה הסניגוריה הציבורית כי לאחר סיום ההליך בבית המשפט המחוזי במסגרתו יוצג המבקש על-ידי עורך דין מטעמה,

הוחלט כי אין מקום להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. משכך, לא ראיתי צורך להורות על מינוי סניגור ציבורי עבורו.

הבקשה, אפוא, נדחית.