רע"ב 5904/15 נתנאל קורקוס נ. מדינת ישראל - נציב שירות בתי סוהר

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.7.2015 (עת"א 45809-05-15, השופט ב' גרינברגר ) וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה עתירה על החלטה להפסיק את ביצוען של עבודות שירות שהושתו על המבקש, והורה למבקש להתייצב לרצות את יתרת עונשו בדרך של מאסר בפועל.

2.

ביום 10.9.2013 הורשע המבקש על-פי הודאתו בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממשית (לפי סעיפים 192 ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בהתאמה) במסגרת הסדר טיעון בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 46458-07-13, השופטת ד' כהן-לקח ). על המבקש נגזר עונש של ששה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

3.

ביום 11.11.2014 החל המבקש בריצוי העונש. ביום 30.4.2015 הורה נציב שירות בתי הסוהר (להלן: הנציב ) על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שביצע המבקש, וקבע כי המבקש ירצה את יתרת עונשו (82 יום) במאסר בבית הסוהר (בהתאם לסעיף 51ט לחוק העונשין). החלטתו זו של הנציב התקבלה בעקבות בקשת הממונה לעבודות שירות בשירות בתי הסוהר (להלן: הממונה ) שהמליץ להפסיק את עבודות השירות של המבקש בשל כך שהוא נעדר מהעבודה ימים רבים ללא אישור ושהתנהגותו אינה מניחה את הדעת. ברקע הדברים עמד אירוע שבו המבקש תקף לכאורה מילולית מעסיקה שהעירה לו על אי-ביצוע משימות. הממונה נימק את המלצתו בכך ש"ניתנו לעובד השירות הזדמנויות חוזרות למרות היעדרויותיו והתנהגות תוקפנית ולא נאותה כלפי מעסיקה. מאז 3.2.2015 לא מתייצב כלל. לא התייצב לשימוע".

4.

המבקש הגיש עתירה על החלטתו של הנציב לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה. טענתו העיקרית של המבקש בפני בית המשפט המחוזי הייתה כי לא נערך לו שימוע עובר להחלטה להפסיק את עבודות השירות, ועל כן יש לקבוע כי היא התקבלה שלא כדין. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. בהקשר זה, נקבע שאמנם לא נערך למבקש שימוע, אך האחריות לכך רובצת לפתחו של המבקש עצמו, אשר הוזמן מספר פעמים לשיחות בירור ולשימוע אך לא התייצב. בפסק הדין נדרש המבקש להתייצב לריצוי של יתרת עונשו בבית סוהר דקל עד יום 1.9.2015 בשעה 10:00.

5.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש תוקף את התשתית הראייתית שעליה התבסס בית המשפט המחוזי בפסק דינו לצורך הקביעה שהמבקש זומן כדין לשימוע. כן הוא שב וחוזר על טענותיו לפיהן החלטת הנציב התקבלה מבלי שנערך למבקש שימוע, ומכאן שעל הנציב לקבל החלטה נוספת בעניינו שתתחשב בטענותיו.

6.

יש לציין שהבקשה הוגשה היום, ה-1.9.2015, והגיעה לשולחני בשעות הצהריים, היינו בחלוף המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לבקשה צורפה כאמור בקשה לעיכוב ביצועו של העונש, עד להחלטה בבקשה לגופה.

7.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כפי שצוין, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 8.7.2015. מפסק הדין עולה שהוא ניתן במעמד בא-כוחו של המבקש באותה עת. הבקשה הוגשה היום, בחלוף המועד שנקבע להתייצבותו של המבקש בבית הסוהר. למעשה, התנהלות זו, כשלעצמה, יכולה להצדיק את דחיית הבקשה.

8.

מעבר לכך, לא מצאתי כי יש טעם להיעתר לבקשה גם לגופה. הבקשה אינה עומדת באמות המידה שהותוו בבית משפט זה, אף לא במשקפיה של גישה מקלה (ראו למשל: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל , פסקה ח' (1.9.2014) (עניין זולונוב ); רע"ב 4964/15 סיאם נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (23.7.2015)). המבקש תוקף קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי הנוגעות לנסיבות אי-התייצבותו לשימוע ביחס להפסקת עבודות השירות. אין מקום להתערב בקביעות אלה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא מנומק, מפורט ומעוגן בתשתית עובדתית. הפרה של תנאי עבודת השירות, לרבות היעדרויות ממנה, עשויה להביא להמרת העונש למאסר מאחורי סורג ובריח, ובצדק (עניין זולונוב , בפסקה ט'). חוששני שכך אירע בעניינו של המבקש, ועל כן דין הבקשה להידחות.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. למען הסר ספק, על המבקש להתייצב לאלתר לריצוי עונשו, בהתאם לאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.