רע"ב 6145/05 אליעזר אורן נ. שרות בתי הסוהר

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) לדחות את עתירתו של המבקש. השאלה העיקרית שהועלתה בעתירה ושבה ועולה לפנינו בבקשה היא שאלת חלותו של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) על המבקש.

העובדות וההליכים

2.בית משפט השלום הרשיע את המבקש בשורה של עבירות בניגוד לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 וביום 12.12.2001 גזר את דינו ל- 24 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס כספי בסך 600,000 ש"ח או תשעה חודשי מאסר תמורתו לתשלום עד ליום 30.3.2002. ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי כך שתקופת המאסר בפועל קוצרה ל- 16 חודשים ויתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. התאריך לתשלום הקנס נדחה מספר פעמים ובסופו של דבר, משלא שילם המבקש את הקנס הוצאה כנגדו ביום 19.4.2005 פקודת מאסר בגין אי-תשלום הקנס.

3.ביום 20.6.2001 פורסם החוק אשר תחילתו ביום 1.1.2002. גזר דינו של בית משפט השלום ניתן בטרם נכנס החוק לתוקף אך המועד האחרון לתשלום הקנס נפל בתקופה בה החוק היה בתוקף. אף פקודת המאסר הוצאה כאשר החוק היה בתוקף. החוק קובע כי ועדת השחרורים רשאית לשחרר על-תנאי אסיר שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת (סעיף 3 לחוק). מאסר מוגדר בחוק כ"מאסר שנגזר במשפט פלילי, למעט מאסר בשל אי תשלום קנס " (סעיף 1 לחוק). החוק ביטל דין קודם שעל פיו, בין היתר, מאסר בשל אי תשלום קנס בא במניין תקופות המאסר שניתן לקצרן (סעיפים 40-38 לחוק). בחוק נקבעו גם "הוראות מעבר" (סעיפים 47, 48 לחוק).

4.המבקש פנה לועדת השחרורים וביקש כי המאסר בשל אי תשלום הקנס יבוא במניין תקופות המאסר שניתן לקצרן שהרי גזר דינו ניתן ב"תקופת הביניים" כפי שהיא מוגדרת בסעיף 47 לחוק. בקשתו נדחתה ונמסר לו כי ביחס לתקופת הביניים קבע המחוקק הוראה אחת בלבד שאינה רלבנטית לעניינו וכי לא חל עליו ההסדר הישן שבוטל. המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט לעניינים מנהליים ובה שב וטען כי לאור תאריך גזר דינו יש להחיל עליו את ההסדר הישן. בית המשפט המחוזי דחה כאמור את עתירת המבקש וקבע כי המועד הקובע אינו מועד גזר הדין אלא המועד שנקבע לתשלום הקנס ומשלא שולם הקנס יש להעמיד את תקופת המאסר חלף הקנס לביצוע, ותקופה זו חלה לאחר שנכנס החוק לתוקף. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "כשם שנאשם שמוטל עליו קנס אינו רשאי לנכות שליש מסכום הקנס, כך אין סיבה לנכות שליש מעונש המאסר תמורת הקנס".

בקשת רשות הערעור

5.המבקש טוען בבקשתו כי יש להחיל עליו את הדין הקודם שהרי גזר הדין ניתן בטרם נכנס החוק לתוקף. לגישתו, במצב זה אין החוק יכול לשנות מזכויותיו כפי שגובשו ביום מתן גזר הדין וביניהם הזכות לקיצור שליש גם מתקופת המאסר חלף הקנס. הוא מוסיף, כי אם קיים ספק בדבר המועד הקובע לבחינת תחולת החוק – יום מתן גזר הדין או היום האחרון שנקבע לתשלום הקנס – יש לבחור בפירוש המקל ביותר עמו. לבסוף המבקש טען כי ממילא הדין על פיו לא ניתן לקצר את המאסר, שבא חלף הקנס, פוגע בחופש הפרט באופן בלתי מידתי כך שאין הוא חוקתי ויש לבטלו. במסגרת זו ציין המבקש כי אין זה ראוי שדווקא עונש מאסר חלף קנס "יעלה" בדרגתו מעל עונש מאסר "רגיל" ובוודאי שאין זה ראוי לקבוע את ההבחנה בסעיף ההגדרות של החוק.

6.המשיבה מתנגדת לבקשה. לגישתה אין מקום למתן רשות ערעור בהיעדר עילה משפטית שחשיבותה כללית וכאשר השאלה שבמחלוקת כבר הוכרעה (כפי שנראה) בבית המשפט העליון. לגופו של עניין המשיבה מציינת כי על פי ההלכה הפסוקה תחולת החוק אקטיבית. בענייננו, עונש המאסר חלף הקנס התגבש תקופה ארוכה לאחר שהחוק נכנס לתוקף ולכן יש להחיל על המבקש את הוראות החוק ובכללן ההוראות הנוגעות למאסר חלף קנס. יתר על כן, גזר דינו של בית משפט השלום ניתן לאחר שפורסם החוק כך שחזקה על המבקש כי ידע את הדין והיה עליו לכלכל צעדיו בהתאם. בכל הנוגע לטענת החוקתיות טענה המשיבה כי אין בשינוי ההסדרים הנוגעים לשחרור מוקדם כדי לפגוע בזכות החוקתית לחירות שהרי לא מוקנית לאסיר כל זכות לשחרור מוקדם. כשם שרשאי המחוקק לקבוע הסדרים לשחרור מוקדם כך רשאי הוא להימנע מקביעת הסדרים שכאלה. המשיבה מציינת כי אף לו הייתה פגיעה בזכות יסוד הרי שבענייננו מדובר בהוראת חוק ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנחקקה לתכלית ראויה, ואשר מקיימת את מבחני המידתיות.

דיון

7.דין בקשת רשות הערעור להדחות. הוראת המעבר הקבועה בסעיף 47(ב) לחוק עוסקת במי "שנגזר עליו עונש מאסר בתקופת הביניים" והרי לענייננו העונש שנגזר על המבקש ב"תקופת הביניים" הוא קנס ולא מאסר . אכן, בצד הקנס נקבעה תקופת מאסר תמורתו אך אין מדובר ב"עונש מאסר". החוק מגדיר מאסר כ"מאסר שנגזר במשפט פלילי, למעט מאסר בשל אי תשלום קנס". יוצא, כי המבקש אינו נכנס בגדרי הוראת הסעיף, אפילו משמרת היא את הדין הישן. זאת ועוד, כבר נקבע כי החוק החליף הסדר ישן, בהסדר חדש ו"כאשר סבר המחוקק כי יש לשמר פרט זה או אחר מההסדר הישן, הוא עשה זאת בלשון מפורשת" (רע"ב 1559/03 מ"י נ' סוויסה , פ"ד נח (1) 880, 892; כן ראו רע"ב 3748/02 גרצברג נ' סגן מנהל בית הסהר איילון (לא פורסם)). בשאלת המאסר חלף הקנס לא נקט המחוקק לשון מפורשת לשימור ההסדר הישן.

ודוק: שאלת דינו של מאסר חלף קנס על רקע הוראות המעבר שבחוק התעוררה כבר בעבר. כך למשל ב-עע"א (נצ') 1175/04 רודמן נ' ועדת השחרורים (לא פורסם). באותו מקרה הוצאה פקודת המאסר (חלף הקנס) בטרם נכנס החוק לתוקף ואף על פי כן נקבע כי הוראות החוק, שאינן מאפשרות קיצור מאסר חלף קנס, הן שחלות. בית משפט זה במותב תלתא דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה (רע"ב 5114/04 רודמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). על דרך קל וחומר ברי כי בענייננו, כאשר פקודת המאסר הוצאה תקופה ארוכה לאחר שהחוק נכנס לתוקף יש להחיל את הוראותיו. ואף אם תאמר כי המועד הקובע הוא המועד האחרון לתשלום הקנס ולא היום בו הוטל המאסר חלף הקנס עצמו, הרי שבענייננו, המועד המוקדם ביותר שנקבע כמועד אחרון לתשלום הקנס (30.3.2002) – מאוחר הוא ליום כניסת החוק לתוקף (1.1.2002) ולכן יש להחיל את הוראות החוק. זאת אף זאת: כאשר החליט המבקש לא לשלם את הקנס חזקה כי ידע מהו דינו של מאסר חלף קנס כך שבענייננו לא מתעורר קושי עם העקרון שאין עונשין אלא אם כן מזהירין – ככל שענייננו כלל ב"עונשין".

8.בכל הנוגע לטענת החוקתיות שהעלה המבקש בסוף דבריו מקובלת עלי עמדת המשיבה ולפיה המבקש לא הראה פגיעה בזכות חוקתית. החוק קובע כי ועדת השחרורים רשאית לשחרר על-תנאי אסיר שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו אך כבר מנוסח החוק עולה כי מדובר בסמכות שבשיקול דעת ואכן נקבע בפסיקה כי "אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר" (דברי השופט י' טירקל ב- רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח (2) 326, 330) ובמקום אחר נקבע כי "נקודת המוצא לעניין זה היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו" (דברי השופט א' א' לוי ב- רע"ב 1559/03

מ"י נ' סוויסה , פ"ד נח (1) 880, 892). כך כאשר האפשרות לשחרור מוקדם קיימת וודאי כאשר האפשרות לשחרור מוקדם אינה קיימת, כגון במאסר חלף קנס.

9.אין צורך להכריע ביתר טענות המבקש המתמקדות בשאלות האם "ראוי" הדין שנקבע לענין מאסר חלף קנס והאם "ראוי" האופן בו נקבע הדין. הטענות שהעלה העותר בענין זה אינן טענות חוקתיות.

10.סוף דבר: לאחר שנפסק מה שנפסק בענין רודמן ובפסקי הדין המאוזכרים בו לא מתעוררת עוד בעניינו שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור.

11. הבקשה נדחית.