רע"ב 7519/06 ג'מאל מתאנה נ. שירות בתי הסוהר

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, בעע"א 1487/05 (כב' השופטת א' הלמן) שלפיה נדחתה עתירתו של המבקש לשנות את סיווגו מאסיר ביטחוני לאסיר פלילי.

1.המבקש הינו אזרח ישראלי המרצה עונש מאסר של 10 שנים בפועל בגין עבירות של סחר בנשק עם תושבי הרשות הפלסטינית על-פי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. עבירות אלו כללו מספר מקרים של רכישת ומכירת כלי נשק ובכללם רובים ואקדחים, ומקרה אחד של עסקת חליפין בנשק. במסגרת גזר הדין שהשית בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו על המבקש בפ 40088/04 (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר), התייחס בית המשפט באופן מפורט לחומרתן הרבה של העבירות, לסכנה הנשקפת מעבירות מעין אלה לשלום הציבור וביטחונו, לריבוי המקרים ולהיותם עוקבים בזמן, במקום ובעלילה. עוד הצביע בית המשפט על החומרה המיוחדת שבניצול תעודת הזהות הישראלית של המבקש כדי להעביר את כלי הנשק בבטחה ועל הצורך בהרתעת עבריינים מביצוע עבירות מעין אלה. חומרתם של המעשים כללה, לדעת בית המשפט, אף סממן של בגידה. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה אך הערעור נדחה (ע"פ 8012/04, כב' המשנה לנשיא מ' חשין, כב' השופט א' גרוניס, כב' השופט ס' ג'ובראן). במסגרת פסק דינו קבע בית משפט זה כי חומרת העבירות לא התאיינה עקב כך שלא קדם למעשים אלה מניע של פגיעה בביטחון המדינה, או עקב כך שלא הוכח כי העסקאות בוצעו עם גורמים עוינים פעילים, בקובעו כי "אין לדעת לאן מתגלגלים כלי הנשק וברור כי אין הם מיועדים לשמש למטרות כשרות".

2.לאור חומרת העבירות אשר בוצעו על ידי המבקש, גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי וחוות דעת גורמי הביטחון, הוחלט כי המבקש יסווג כ"אסיר בטחוני". המבקש לא השלים עם החלטה זו וביום 9.8.05 עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת. בד בבד, ועוד העתירה תלויה ועומדת, תוקנה בחודש פברואר 2006 פקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.05.00 (להלן: פקודת הנציבות ) בעניין סיווגם של אסירים ביטחוניים והורחבה ההגדרה כך שכאסיר בטחוני יסווג גם מי ש "..הורשע או נאשם במעשה שהיה בו או הייתה אפשרות ממשית שיהיה בו משום מתן שירות לארגון טרור או לאדם שרצה לפגוע בביטחון המדינה, כשהמעשה נעשה מתוך מודעות או מתוך עצימת עיניים או אדישות לסיכון שהמעשה יצר או יכול היה ליצור לביטחון המדינה".

3.בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת המבקש. בית המשפט קבע כי היות שסיווגו של אסיר כאסיר בטחוני מבטא את מידת הסיכון הנשקף ממנו, אין מניעה לשוב ולבחון רמת סיכון זו ולסווגו על פי ההגדרה החלה בעת שנערכת הערכת הסיכון. לפיכך, קבע בית המשפט, במקרה שבו חל שינוי במבחנים לקביעת מידת הסיכון, ניתן לבחון את מסוכנתו של האסיר על-פי המבחנים החדשים. עוד קבע בית המשפט כי החלת ההגדרה המעודכנת אינה מהווה החלה רטרואקטיבית של דין אלא קביעת נורמת התייחסות לסוגים שונים של אסירים במועד בחינת מעמדם וכי הימנעות מהחלת הגדרה זו תביא למצב שבו אסירים שהורשעו באותן עבירות ובנסיבות דומות יזכו לתנאים שונים. בנוסף ציין בית המשפט כי בין כך ובין כך הוגדר המבקש כאסיר בטחוני אף לפני ההגדרה הקודמת ומצוי במעמד זה החל מיולי 2004, ומשלא ניתן לקבוע כי ההחלטה לסווגו ככזה הייתה בלתי סבירה, לאור הנסיבות המצביעות על מעשים הפוגעים בביטחון המדינה, יש להתיר סיווג זה על כנו.

4.טוען המבקש בבקשתו שבפניי כי החלת פקודת הנציבות כשם שתוקנה בפברואר 2006 מהווה החלתה של הוראת חוק מהותית באופן רטרואקטיבי הנוגדת את עקרון הענישה, כמו גם עקרונות של צדק, הגינות, יציבות, ביטחון וודאות. עוד טוען המבקש כי הסתמכותו של בית המשפט קמא על עע"א 1613/91

ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 782 (1992) (להלן: עניין ארביב ), הסתמכות שגויה היא, משהוראת החוק שנידונה בעניין זה הייתה דיונית גרידא, מה עוד שהחלתה לא הייתה רטרואקטיבית במובן המהותי. עוד טוען המבקש כי סיווגו כ"בטחוני" בטרם התיקון היה מוטעה ולא כדין ומכאן שאין לתת משקל לסיווג זה. מוסיף המבקש וטוען כי תכלית סיווגם של אסירים כאסירים ביטחוניים, כשם שעולה מן הפסיקה בנושא, הינה לאיין את המסוכנות הפוטנציאלית הטמונה באסירים אלה. לדידו, מתכלית זו עולה כי אין להחיל את הוראות פקודת הנציבות בעניינו, משמסוכנתו או אי מסוכנתו אינם עוד דבר פוטנציאלי אשר יש להקדים להם תרופה אלא עניין שניתן לבחון הלכה למעשה, ובבחינה מעין זו עולה, כי הוכח שלא חלים עליו הקריטריונים לסיווגו של אסיר כבטחוני. לבסוף טוען המבקש, כי אף אם ייבחן עניינו לאחר תיקון פקודת הנציבות, אין להסיק מיידית כי יש לסווגו כאסיר בטחוני, ויש לבחון את נסיבותיו הפרטניות, המלמדות כי אין מדובר בעבירות ביטחוניות או ברקע לאומני.

5.באמתחתם של המשיבים מספר טענות בתגובה לבקשה זו. ראשית, טוענים המשיבים, יש לדחות את הבקשה על הסף מן הטעם שאין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד טוענים המשיבים, כי אין כל מניעה להחיל בעניינו של המבקש את התיקון לפקודת הנציבות מפברואר 2006 אשר הרחיב את הגדרה ל"אסיר ביטחוני", משמדובר בהחלטה אדמיניסטרטיבית פנימית של השב"ס. בנוסף גורסים המשיבים כי בנסיבות העניין ועל רקע המצב הביטחוני במדינת ישראל יש בעבירות שביצע המבקש כדי להצביע על סכנה לביטחון, דבר שאף עולה מפסקי הדין של בתי המשפט בפרשה זו כמו גם מעמדת גורמי הביטחון. לבסוף מפנים המבקשים לקביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה גם לו היה נבחן עניינו של המבקש על פי הגדרת "אסיר ביטחוני" עובר לתיקון, לא ניתן היה לקבוע כי החלטת המשיבים לסווגו ככזה הינה בלתי סבירה.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה והעמקתי בהחלטות ובפסקי הדין שניתנו בעניין זה, החלטתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק אם עולה מן המקרה בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תק-על 1986(2), 1134). השאלות שהועלו בענייננו הן בעיקרן שאלות של יישום דין ואין הן נושאות בחובן השלכות רחבות ומכאן שאין הצדקה כי תינתן בעניינן רשות לערער.

7.עוד אציין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתה של הערכאה קמא. על היקף הביקורת השיפוטית על החלטות שירות בתי הסוהר כתב השופט (כתוארו אז) ברק ברע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז (3) 802, 804 (1993) כי-

"...תפקידו של שופט בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסירים, הוא תפקיד ביקורת של רשות שופטת על החלטותיה של הרשות המבצעת.

ביסודה של ביקורת זו עומדת השאלה, אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיע. ביסודה של ביקורת זו אינה עומדת השאלה כיצד היה השופט, אילו עטה איצטלה של איש ביצוע, מחליט. אכן, על השופט לשאול עצמו אם שלטונות בית הסוהר שקלו את כל השיקולים הרלבנטיים, ואיזנו ביניהם בצורה ראויה. אם התשובה היא בחיוב, אל-לו לשופט להחליף את שיקול דעת השלטונות בשיקול דעתו שלו, גם אם לסברתו שלו היה מקום לערוך איזון ראוי אחר".

סעיף 3א לפקודת הנציבות קובע כי כאסיר ביטחוני יוגדר "אסיר אשר הורשע ונדון למעצר בגין ביצוע או עצור בגין חשד לביצוע עבירה שעפ"י טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירה ביטחונית מובהקת או שהמניע לעבירה היה לאומני...". המבקש הוגדר כאסיר בטחוני אף עובר לתיקון הגדרתו של מונח זה בפקודת הנציבות לאור נסיבותיה החמורות של העבירה שבה הורשע, אשר בוצעה מספר פעמים ולאורך תקופה, תוך ניצול תעודת הזהות הישראלית כדי להקל על ביצועה ותוך התעלמות מן הסיכון החמור לביטחון המדינה הטמון בתופעה הקשה של הברחת אמצעי לחימה בין שטחי ישראל לשטחי יהודה ושומרון. בנסיבות אלה סבורה אני כי אף אם לא הוכח מניע לאומני, העבירה שביצע המבקש הינה "עבירה ביטחונית מובהקת", כאמור בסעיף 3א לפקודת הנציבות וכי יש במעשים שביצע המבקש כדי לפגוע בביטחון המדינה. מכאן שגם לו היינו קובעים כי אין תחולה לתיקון לפקודת הנציבות מחודש פברואר 2006, נחה דעתי, כהחלטת בית המשפט המחוזי, כי נעשה בענייננו האיזון הדרוש על-ידי המשיבים בסווגו את המבקש כאסיר בטחוני ואין לקבוע כי החלטתם הינה בלתי סבירה.

8.למעלה מן הדרוש אוסיף מספר מילים בשאלת החלתו של התיקון לפקודת הנציבות מפברואר 2006. עוד קודם אבהיר כי ברור בעיני כי המבקש נכנס לגדרה של הגדרה זו שהרי במכירת אמצעי לחימה לגורמים ברשות הפלסטינית פעל לכל הפחות בעצימת עיניים או באדישות לסיכון שמעשהו יצר לביטחון המדינה. סעיף 7 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע כי תחילת תוקפן של תקנות הוא ביום פרסומן, אם אין הוראה אחרת בעניין זה . אין בנמצא סעיף מקביל הדן בהוראות מנהל. בהיעדר כלל, נוטים בתי המשפט להכריע בשאלה זו לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו יצחק זמיר "הסמכות המנהלית" 970-96 (1996) (להלן: זמיר )). ואמנם, במקרים שונים קבע בית המשפט כי בנסיבות מסוימות נתונה לרשות המנהלית הסמכות לקבל החלטות גם למפרע (ראו למשל ע"א 201/62 כהן נ' זרזבסקי , פ"ד טז 2753). חרף כך גורס זמיר בספרו כי ראוי לקבוע חזקה פרשנית שהמחוקק לא הסמיך את הרשות המנהלית להקנות לתקנות או להוראות מנהל תוקף למפרע ( זמיר , בע' 976). ואמנם, אף אני סבורה כי האפשרות כי הפרט הסתמך על תחולתה של הוראה מסוימת ופיתח ציפייה סבירה באשר לתחולתה, כמו גם הערך של שלטון החוק, מחייבים כי רק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן תהיה הרשות המנהלית מוסמכת לפעול למפרע. ברם, במקרה זה שוכנעתי כי החלת התוספת להגדרת "אסיר בטחוני" בפקודת הנציבות אינה נושאת אופי רטרואקטיבי כי אם, כשם שקבע בית המשפט המחוזי בהסתמכו על עניין ארביב, עוסקת "בקביעת נורמות ההתייחסות לסוגים שונים של אסירים כפי שהיא מותווית במועד בחינת מעמדם". לעניין זה לא מצאתי ממש בהבחנה אשר הציע המבקש בין עניין ארביב לבין ענייננו.

הבקשה נדחית איפוא.