רע"ב 9900/08 משה כהן נ. היועץ המשפטי לשב"ס

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש של תשע שנות מאסר בכלא צלמון. ביום 3.1.2008 יצא המבקש לחופשה בת 72 שעות שאת תנאיה הפר. בגין כך, נערך לו שימוע שלאחריו הוחלט על הקפאת השתתפותו בסבב החופשות במשך שישה חודשים. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו נתקבלה, לאחר שנקבע כי ההליך המשמעתי שנערך לו אינו יכול לעמוד, הואיל ועובר לקיומו לא הונחו בפני גורמי שב"ס כל הנתונים העובדתיים הרלוונטיים. בשימוע נוסף שנערך למבקש לאחר החלטה זו נקבע בשנית, כי הוא הפר את תנאי חופשתו ומשכך, שילובו בסבב החופשות הוקפא לשישה חודשים.

2.

עם תום תקופה זו, הגיש המבקש בקשה להחזירו לסבב החופשות, תוך שהוא נוקב בתאריך ספציפי. למבקש אושרה חופשה במועד אחר, למשך 24 שעות בלבד. על רקע זה, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת, תוך שהוא משיג על כך שלא אושר לו לצאת לחופשה במועד אותו הוא ביקש. במהלך הדיון טען המבקש גם נגד ההחלטה לאשר לו חופשה בת 24 שעות בלבד, הואיל ולהשקפתו הוא זכאי לחופשה בת 48 שעות. נטען, כי סעיף 7 לפרק ה' לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 (להלן: "פקודת הנציבות") – הקובע כי חופשה שניתנת לאסיר לאחר חידוש חופשותיו כמוה כחופשה ראשונה – נכנס לתוקפו רק לאחר שהפר את תנאי חופשתו, ועל כן אינו חל לגביו. משכך, אין לראות את חופשתו כחופשה ראשונה, ולכן סעיף 10(ד) לפרק ו' לפקודת הנציבות, הקובע כי אורכה של חופשה ראשונה לא יעלה על 24 שעות, אינו ישים בעניינו.

3.

עתירתו של המבקש נדחתה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי (השופטת א' הלמן ) כי העתירה המקורית התמקדה במועד היציאה לחופשה, ובסופו של דבר מבוקשו זה ניתן לו. כן נקבע, כי טענת המבקש לעניין החלת סעיף 7 לפרק ה' לפקודת הנציבות, אינה עולה בקנה אחד עם טענות אחרות שהועלו בעתירה, ואף לגופו של עניין היא שגויה, הואיל וההנחיה המעוגנת בסעיף הינה "הנחיה פרוצדוראלית, שאין כל מניעה להחילה באופן מיידי על כל אסיר העונה על התנאים שנקבעו בפקודה, כפי תיקונה" (עמ' 3 להחלטה). מכל מקום, צוין כי ההחלטה לאפשר למבקש חופשה בת 24 שעות בלבד הינה החלטה סבירה ואין עילה להתערב בה.

4.

בבקשה שלפנינו, חוזר המבקש על טענתו בדבר ההחלה הרטרואקטיבית של סעיף 7 לפרק ה' לפקודת הנציבות בעניינו. בנוסף טוען המבקש, כי הוראת סעיף 10(ד) לפרק ו' לפקודת הנציבות

– הקובעת כי משכה של חופשה ראשונה של אסיר שנשפט למאסר של שבע שנים ומעלה – אינו חל לגביו. זאת, הואיל והוא עצמו נשפט לשש שנות מאסר בלבד ויתרת העונש מקורה במאסר על תנאי שהופעל. לבסוף, טוען המבקש, כי ההסדר שנקבע בסעיף 7 לפרק ה' לפקודת הנציבות אינו סביר, מאחר והוא מתעלם מיתרת המאסר שנותרה לאסיר וקובע, ללא התחשבות בקריטריון זה, כי יש לראות את החופשה אליה ייצא לאחר חזרתו לסבב החופשות כחופשתו הראשונה.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת רק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו של המבקש הספציפי (רע"ב 7035/97 עקוב נ' מדינת ישראל – כלא אש"ל

(לא פורסם, 13.1.98); רע"ב 4601/97 אנטקלי נ' שירות בתי הסוהר , לא פורסם, 17.9.97)). הבקשה שבפני – הנסבה סביב השאלה הפרטנית בדבר משך חופשתו של המבקש – אינה מעלה שאלה מעין זו. עם זאת, בחנתי את טענות המבקש לגופן, ומצאתי כי אין בהן ממש. סעיף 7 לפרק ה' לפקודת הנציבות קובע כי "אסיר שחופשותיו הופסקו מכל סיבה שהיא לתקופה של ששה חודשים ומעלה – דינה של יציאתו לחופשה ראשונה לאחר הפסקה, כדין יציאה לחופשה ראשונה בהתאם להוראות פקודה זו". המבקש סבור, כי החלתו של סעיף זה בעניינו מהווה החלה רטרואקטיבית. טענה זו אינה יכולה להתקבל משני טעמים. ראשית, ספק בעיני אם הוראת הנוהל האמורה אכן מהווה, כטענת המבקש, הוראה בעלת תחולה רטרוספקטיבית שכן המדובר בהוראת נוהל המשנה את האפקט המשפטי של מצב קיים – הפרת תנאי החופשה של המבקש, ובעקבות כך, הקפאת סבב החופשות שלו – ולא בהוראת נוהל המבקשת לשנות את פועלה המשפטי של התנהגות שהתרחשה בעבר או לשנות מצב שאינו מתקיים עוד.

6.

יתרה מכך, אף אם הייתי מקבל את טענת המבקש בעניין זה, לא היה בכך כדי לשנות מעמדתי. סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] קובע כי "תקנות בנות-פעל תחיקתי יפורסמו ברשומות, ותחילת תקפן ביום פרסומן, אם אין הוראה אחרת בעניין זה". אין בנמצא סעיף מקביל הדן בהוראות מנהל, כפקודת הנציבות שעליה נסבו טענותיו של המבקש (יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב בעמ' 969 (1996)). בהעדר כלל ברור בעניין זה, נטיית הפסיקה הייתה להכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו רע"ב 7519/06 מתאנה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 12.12.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת ארבל. והשוו: ע"א 201/62 כהן נ' זרזבסקי , פ"ד טז 2753). בענייננו, המדובר בהוראת נוהל העוסקת באופן הטיפול בחופשתו של אסיר שחופשותיו הופסקו. הוראה זו היא הוראה פרוצדוראלית שנועדה – יחד עם מכלול ההסדרים הקבועים בפקודת הנציבות – להסדיר את חיי האסירים בין כותלי בית הכלא על צדדיהם השונים. בהיותה הוראה פרוצדוראלית במהותה אין מניעה להחילה באופן רטרוספקטיבי (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 765, 786 (1992)).

7.

גם בטענותיו של המבקש לעניין סיווגו כאסיר המרצה עונש של שבע שנות מאסר ומעלה, לא מצאתי ממש. סעיף 10א לפקודת הנציבות קובע כי "מפקד המחוז או סגנו הם המוסמכים לאשר חופשה ראשונה לאסיר שנדון לשבע שנות מאסר לפחות בגין עבירה מהמפורטות בנספח ב". בהמשך לכך קובע סעיף 10ד לפקודת הנציבות כי "תדירות ומשך חופשות אסירים השפוטים למאסר ממושך... תהיה כדלקמן: 3 חופשותיו הראשונות תהיינה עד 24 שעות בתדירות של אחת לחודשיים". המבקש סבור כי לא היה מקום להחלתו של סעיף זה בעניינו, ברם טענה זו אינה יכולה לעמוד. עיון בגזר דינו מעלה, כי בגין הרשעתו בעבירת שוד – הנכללת בעבירות המפורטות בנספח ב' לפקודת הנציבות – הושת עליו עונש מאסר של שמונה שנים מתוכן שש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כפי שצוין לא אחת "כאשר מוטל על נאשם עונש שחלקו לריצוי בפועל וחלקו על-תנאי, יש לראות העונש המותנה חלק מתקופת המאסר הכוללת שהושתה על הנאשם. המאסר בפועל והמאסר על-תנאי הם שני חלקים של אותו עונש" (רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 1, 11 (2001). והשוו: ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט (6) 119, 140 (2005); רע"פ 4107/02 אסד נ' מדינת ישראל פ"ד נז (2) 248, 259 (2003)). נוכח עמדתה זו של הפסיקה, ברי כי טענתו של המבקש לפיה הוטל עליו עונש של שש שנות מאסר בלבד, ועל כן סעיף 10(ד) לפרק ו' לפקודת הנציבות אינו חל עליו – אינה יכולה להתקבל.

לבסוף, גם בטענתו של המבקש לעניין סבירות ההסדר החל עליו מכוחו של סעיף 7 לפרק ה' לפקודת הנציבות, לא מצאתי ממש. הקפאת שילובו של אסיר פלוני בסבב חופשות, משקפת את עמדתם של גורמי שב"ס בדבר מידת המסוכנות הנשקפת ממנו ומידת הפיקוח הנדרשת עליו, בגין התנהלותו בין כותלי בית הסוהר. משכך, ההחלטה לראות את החופשה הראשונה לאחר סיום ההקפאה כחופשה ראשונה – על כל המשתמע מכך מבחינת משכה ותנאי היציאה אליה – היא סבירה לחלוטין. גם העובדה שסעיף זה אינו מתייחס לקריטריון של יתרת העונש שנותר לריצוי אינה בלתי סבירה בעיני, נוכח כך שהעונש שהוטל על אסיר פלוני – ולא יתרת הזמן שנותרה לריצוי עונשו – הוא המשקף את חומרת העבירה בה הורשע ואת הסכנה הנשקפת ממנו לציבור.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.