רע"ב 8056/15 אליאור אליהו אומזגין נ. נציב שירות בתי הסוהר- הממונה על עבוד

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עת"א 4744-11-15, כב' השופט מ' סובל ), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש, שהינו אסיר, כנגד החלטת מפקד מחוז דרום בשירות בתי הסוהר, לפיה המבקש יפסיק בעבודות שירות שנגזרו עליו וירצה את יתרת עונשו בבית הסוהר.

על המבקש נגזר עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, על ידי בית משפט השלום באילת, וזאת לאחר הרשעתו על פי הודאתו בעבירות התפרצות למקום מגורים וגניבה. את עבודות השירות החל לרצות ביום 22.10.2014. המבקש נעדר פעמים רבות ממקום העבודה, מבלי שדיווח על כך או קיבל את אישור המפקח להיעדרויותיו. משכך, נערכו לו שלוש שיחות בירור ובהמשך שני שימועים. מאחר שההיעדרויות מצדו של המשיב התמשכו, ביום 21.4.2015 החליט המשיב – הממונה על עבודות השירות בשירות בתי הסוהר – על הפסקה מינהלית של העבודות.

המבקש עתר לבית משפט המחוזי בירושלים כנגד החלטת המשיב, ועתירתו התקבלה (עת"א 33279-05-15, פסק דין מיום 16.6.2015), לפנים משורת הדין, ועל אף שנקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב. זאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, ביניהן מצוקה אישית ומשפחתית וקרבת מועד לידת בנו. עוד צוין בפסק הדין כי העותר התחייב להמשיך ולבצע את עבודות השירות כהלכתן, וכי הוא יודע כי במידה ולא יבצע אותן הוא צפוי למאסר ולא תינתן לו הזדמנות נוספת. המבקש שב לריצוי יתרת העבודות ביום 21.6.2015, אך המשיך להיעדר לפרקים ממקום העבודה ללא רשות. בחלוף כחודש הועבר למקום עבודה אחר, בסמוך למקום מגוריו, אך נעדר תכופות גם מהעבודה שם. למבקש נערכה שיחת בירור נוספת, ובהמשך, בעקבות תלונותיו על כאבי גב, גם ועדה רפואית. רופא שב"ס בועדה קבע כי אין מניעה רפואית להמשך עבודתו של המבקש. המבקש אף לא השיב לניסיונות לאתרו. על כן, נערך לו שימוע נוסף, בסופו המליץ עורך השימוע על הפסקה מינהלית של העבודות. המלצתו אושרה בהחלטת מפקד מחוז דרום ביום 8.10.2015.

על החלטה שנייה זו הגיש המבקש עתירה שנייה לבית משפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את העתירה. נקבע כי מאחר והמבקש הפר את התחייבויותיו שניתנו בסבב הקודם, לאחר שבית המשפט נהג עמו בחסד ולפנים משורת הדין, לא ניתן להתחשב בשנית במצוקתו האישית והמשפחתית ולקבל את עתירתו ואין מנוס מאשר להורות על המשך ריצוי עונשו במאסר ממש.

על פסק דינו של בית משפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש חזר על טיעוניו כפי שהוצגו בבית המשפט קמא, ושם דגש על נסיבותיו האישיות, הרפואיות והמשפחתיות אשר הביאו אותו, לטענתו, להיעדר לעיתים מעבודות השירות. עוד טוען המבקש כי שימתו בבית סוהר יפגע באופן קשה במשפחתו אשר נסמכת עליו מבחינה כלכלית. בתגובה טען המשיב כי כל טענותיו של המבקש נשענות על מקרהו הפרטני ומשכך לא מתקיימת הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ויש לדחות את הבקשה על הסף. לגופו של עניין, המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא על נימוקיו, ומדגיש את היעדרויותיו הרבות של המבקש והפרת ההתחייבות מצדו להגיע לעבודות השירות, לאחר שניתנה לו הזדמנות נוספת.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 51ט(א) לחוק העונשין מונה מספר עילות אשר בהתקיימן רשאי המשיב, או מי שהוסמך על ידו, להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ירצה את יתרת תקופת המאסר בבית הסוהר. בין אלה, עובד אשר נעדר ממקום העבודה ללא אישור הממונה. המבקש נעדר ממקום עבודתו מספר ימים רב, ללא אישור הממונה, ובגין חלקם – בלא הצגת אישור רפואי או אחר המצדיק את ההיעדרות. אמנם למבקש נסיבות אישיות ומשפחתיות אשר יש להתחשב בהן, אולם התחשבות כזו כבר ניתנה לו מספר פעמים, והמבקש לא השכיל להצדיקה ולעמוד בהתחייבויותיו. המרת עונש המאסר בפועל בעבודות שירות הינה "פריבילגיה המאזנת בין הצורך להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל לבין הרצון לסייע בשיקומו, בנסיבות המתאימות. מקום בו הנאשם לא קיבל על עצמו את האחריות הנלווית למסלול עונשי זה ולא ביצע את המוטל עליו, ניתן לבטל פריבילגיה זו, על אף נסיבותיו האישיות של הנאשם" [רע"ב 2955/11 אזבארגה נ' שירות בתי הסוהר

(8.5.2011); ראו גם: רע"ב 2334/11 בן דוד נ' מדינת ישראל (2.5.2011)]. על כן, עם כל הצער שבדבר, נראה כי לא ניתן לתת אמון במבקש באופן שיצדיק מתן הזדמנות נוספת להמשך עבודות השירות, ויהיה עליו לרצות את המשך מאסרו בבית הסוהר. נדמה כי המבקש הכתיב תוצאה זו על מחדליו החוזרים.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המבקש יתייצב לריצוי ימי המאסר שנותרו לו בבית סוהר "דקל" ביום 27.3.2016 בשעה 10:00.