רע"ב 2955/11 חסן אזבארגה נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) מיום 11.4.2011, אשר דחה עתירה שהגיש המבקש נגד החלטת מפקד מחוז הצפון בשירות בתי הסוהר (להלן: מפקד המחוז ) בעניין הפסקה מנהלית של עבודות שירות שביצע המבקש.

לבקשת רשות הערעור נלוותה גם בקשה לעכב את ביצוע החלטת מפקד המחוז עד לבירור בקשת רשות ערעור זו, ובהסכמת המשיב, ביצוע ההחלטה עוכב עד למתן החלטה אחרת.

רקע עובדתי ודיוני

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית משפט השלום בחדרה בעבירת פציעה בנסיבות מחמירות ובעבירת תקיפה. בעקבות זאת הוטלו עליו ארבעה חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין, וביקש להקל בעונשו באופן שיבוטל עונש המאסר בפועל. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו, וקבע כי המבקש ירצה שישה חודשי מאסר בעבודות שירות, חלף המאסר בפועל.

2.

ביום 13.6.2010 הוצב המבקש לריצוי מאסרו בדרך של עבודות שירות במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". לאחר שהועברו לממונה על עבודות שירות תלונות על בעיות תפקוד והתנהגות של המבקש, הוא הועבר לעבודה במעון שיקומי בחדרה. במהלך עבודתו במעון השיקומי, נעדר המבקש מעבודתו ללא אישור ביום 7.7.2010. בהמשך, לבקשתו, הועבר המבקש לעבודה במועצה המקומית ערערה. אך, גם במקום עבודה זה המשיך תפקודו של המבקש להיות בעייתי, לרבות היעדרויות ממקום העבודה ללא אישור. לאור בעיות התפקוד וההתנהגות של המבקש, פנה נציג המועצה המקומית ערערה לרכז עבודות שירות בבקשה להעביר את המבקש למקום עבודה אחר. בעקבות פנייה זו, ביום 18.8.2010, נערך למבקש בירור בפני רכז המחוז, במסגרתו הוזהר המבקש "בחומרה לגבי התנהלותו בעבודות שירות" והובהר לו כי הוא "חייב להתייצב בצורה סדירה ולתפקד כנדרש". כן הובהר לו כי אם בהמשך יתגלו בעיות נוספות בתפקודו, הוא יוזמן לשימוע. לאחר הבירור הוחזר המבקש לעבודה בבית החולים "שער מנשה".

3.

ואולם, גם לאחר החזרתו לעבודה בבית החולים "שער מנשה" המשיך המבקש בהתנהלותו הבעייתית. כך, הוא נעדר מספר פעמים ממקום העבודה ללא אישור, ואף החתים את כרטיס הנוכחות מבלי שעבד בפועל. לאור האמור, ביום 22.11.2010, זומן המבקש לבירור בפני המפקח על עבודות שירות. במהלך הבירור טען המבקש כי לא נעדר מהעבודה כנטען, אלא שכח את כרטיס הנוכחות. נמצא כי טענותיו של המבקש מוצדקות לגבי יום עבודה אחד, אך לא נמצאו תימוכין לשאר טענותיו. על כן, זומן המבקש לבירור נוסף, בפני רכז המחוז, שנקבע ליום 24.11.2010. המבקש סירב להתייצב לבירור הנוסף, ומיום 25.11.2010 הפסיק להתייצב לעבודות שירות. נוכח סירובו להתייצב לבירור הנוסף ונוכח היעדרויותיו הרבות ותפקודו הבעייתי במקומות העבודה השונים, זומן המבקש לשימוע בפני הממונה על עבודות שירות, שנערך ביום 18.12.2010.

במהלך השימוע הכחיש המבקש את הטענות בדבר החתמת הכרטיס מבלי שעבד בפועל, וכן את הטענות כי נהג לאחר למקום העבודה. הוא טען גם כי נעדר ממקום העבודה לאחר שעורך דינו הורה לו שלא להגיע לעבודה. לעניין סירובו להתייצב לבירור, טען המבקש כי הדבר נעשה בהנחיית עורך דינו, אשר ביקש כי הזימון לבירור ייעשה בכתב. עוד ציין המבקש כי הוא נוהג לתרום מידי חודש סכום של 2000 ש"ח למקום עבודתו. בסיום השימוע המליץ הממונה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות של המבקש. המלצתו נומקה בכך שהמבקש צבר 21 ימי היעדרות מהעבודה ללא אישור, החתים כרטיס מבלי שעבד בפועל וצבר 27 שעות חוסר עקב עזיבת מקום העבודה לפני סיום העבודה, או עקב הגעה באיחור בבקרים. בנוסף, צוין כי המבקש אמר שהוא נוהג לתרום כסף למקום העבודה, דבר המנוגד לכללים ולהנחיות עליהם חתם המבקש. בעקבות ההמלצה האמורה, הורה מפקד המחוז על הפסקה מנהלית של עבודות השירות של המבקש, והורה על כך שהמבקש ירצה את יתרת מאסרו, 66 ימים, במאסר בפועל.

4.

המבקש לא השלים עם החלטת מפקד המחוז ועתר נגדה לבית המשפט המחוזי. ביום 21.2.2011 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) כי על פי הנתונים העובדתיים שהיו בפני מקבלי ההחלטות, ההחלטה על ההפסקה המנהלית של עבודות השירות של המבקש ניתנה כדין. ואולם, לפנים משורת הדין, הורה בית המשפט על עריכת שימוע נוסף, על מנת שייבדקו טענות של המבקש בנוגע להיעדרויות המיוחסות לו, שלא הועלו על ידו במהלך השימוע. כן נקבע כי ראוי שתיערך בדיקה בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר תרומות כספיות שהעביר למקום עבודתו, בניגוד לנהלים. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי נערך למבקש שימוע נוסף, בנוכחות בא כוחו. בסיום השימוע המליץ הממונה שלא לשנות מההחלטה בדבר הפסקת עבודות השירות. בנימוקיו להמלצה ציין הממונה כי במהלך השימוע נערכה בדיקה מדוקדקת של טענות המבקש בכל הנוגע למועדי היעדרותו מהעבודה, אך נמצא כי הן אינן מדויקות. בכל הנוגע לחוות דעת חיוביות שהציג המבקש מטעם המעון השיקומי בחדרה ומטעם המועצה המקומית ערערה, נמצא במהלך השימוע כי המכתב מהמעון השיקומי מוען לחברה פרטית, ולא לבית המשפט המחוזי. בנוסף, בגיליון השימוע צוין כי בירור טלפוני עם מעסיקו של המבקש במעון השיקומי בחדרה העלה כי המכתב מתייחס לתקופה של שלושה שבועות בלבד, ואינו מייצג את התנהגותו של המבקש בשאר מקומות העבודה. באשר למכתב מהמועצה המקומית ערערה, נמצא כי הוא ניתן למבקש לבקשתו, בטענה כי הוא דרוש לו לצורך מכרז לעבודה פרטית. כן התברר כי המבקש לא ציין בפני מעסיקו כי המכתב דרוש לו לצורך הגשת עתירה נגד הפסקת עבודות השירות שלו. המבקש העלה בשימוע טענות גם בדבר נסיבות אישיות ומשפחתיות שיש לקחת בחשבון בהחלטה האם להמליץ על הפסקת עבודות השירות, ובעיקר את העובדה שביתו נכה ותלויה בו. ואולם, הממונה ציין כי אין בנסיבות אלה, אשר היו ידועות גם בעת מתן ההחלטה הראשונה על הפסקת עבודות השירות, כדי לשנות מההמלצה על הפסקת עבודות השירות. לבסוף, הכחיש המבקש כי נתן תרומות למקום העבודה.

5.

בעקבות ממצאי השימוע הומלץ כאמור להותיר את ההחלטה על הפסקת עבודות שירות על כנה, ובהתאם להמלצה הורה מפקד המחוז על הפסקת עבודות השירות של המבקש. כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה, בה הלין על החלטת מפקד המחוז וכן על התחשיב של משך יתרת המאסר בפועל שנותרה לו.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה

6.

בית המשפט המחוזי (השופט ר' שפירא) קבע כי אין עילה להתערב בהחלטת מפקד המחוז. בית המשפט ציין כי השימוע הנוסף, במהלכו היה המבקש מיוצג, היה ארוך ובמהלכו נבדקו כל טענות המבקש, לרבות באמצעות שיחות עם נציגי מקומות העבודה בהם עבד. בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שלאחר בחינה מדוקדקת נמצא כי ברוב מקומות העבודה היו תלונות על התנהגות המבקש והוא לא מילא אחר חובותיו כנדרש, החלטתו של מפקד המחוז – שהתקבלה על בסיס שימוע שנערך כחוק ותשתית ראייתית מספיקה – סבירה היא. באשר לטענת המבקש לפיה תחשיב יתרת המאסר שנותרה לו (66 ימים) אינו מדויק, ציין בית המשפט כי עבודות שירות מבוצעות במהלך השבוע, ואילו ימי סוף השבוע באים במניין תקופת הריצוי, אך אין עובדים בהם בפועל. לעומת זאת, מאסר בפועל מרוצה באופן רציף, ללא היעדרויות ולרבות בסופי השבוע. על כן, קיים פער בין תחשיב מספר ימי העבודה בעבודות שירות לבין מספר ימי הריצוי במאסר בפועל. עם זאת, בית המשפט ציין כי לא הוצג בפניו תחשיב בכל הנוגע לתקופת המאסר של המבקש וכי טענות המבקש לעניין זה אינן נתמכות במסמכים. לפיכך, נקבע כי ככול שמשיג המבקש על תחשיב תקופת המאסר שערך שירות בתי הסוהר, עליו להגיש עתירה נוספת.

כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

הבקשה

7.

בבקשה טען המבקש כי החלטת מפקד המחוז אינה סבירה, והלין גם על אופן חישוב ימי המאסר בפועל שנותרו לו. באשר לסבירות החלטת מפקד המחוז, נטען כי החלטת מפקד המחוז מובילה לכך שהמבקש ירצה עונש מאסר בפועל באורך 66 ימים, אורך המשתווה כמעט לאורך עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בבית משפט השלום (בהנחה שלוּ היה מרצה מאסר בפועל מלכתחילה, היה משוחרר על תנאי בתום 2/3 מתקופת המאסר). הדבר מאיין, לטענתו, את ההקלה שהקל בעונשו בית המשפט המחוזי בערעור. בנוסף, נטען כי החלטת מפקד המחוז אינה סבירה מאחר שלא נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של המבקש, ובעיקר תלותה של בת המבקש בו, הנובעת מנכותה הקשה. נכותה של ביתו, כך נטען, הייתה אחד ממיני השיקולים שהובילו להקלה בעונשו בערעור, ולכן היה מקום לתת יתר משקל לשיקול זה גם במסגרת ההחלטה האם להפסיק את עבודות השירות. נטען גם כי היה מקום לאפשר למבקש להציג בדיעבד אישורים להיעדרותו מהעבודה. לבסוף, הוזכר על ידי המבקש כי ניתן לו מכתב מהמעון השיקומי בחדרה, המשבח את התנהגותו. לטענת המבקש, במהלך השימוע הבהיר האחראי כי טעה בכך שנתן למבקש את המכתב, אך הבהיר גם כי תוכנו אמת. ואולם, כך נטען, הממונה ניסח את המלצתו באופן המעוות את דברי האחראי, וגם לכך לא נתן בית המשפט המחוזי את המשקל הראוי.

באשר לאופן חישוב ימי המאסר הנותרים, טען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקובעו שאין בידו די נתונים על מנת לקבוע האם התחשיב שערך שירות בתי הסוהר נכון הוא. המבקש טען כי לאחר הפסקת עבודות השירות, נותרו לו 17 ימים עד לתום תקופת הריצוי, ובנוסף לימי היעדרותו (10 במספר), נותרו לו 27 ימים בלבד לריצוי המאסר בפועל. על כן, הוא הלין על כך שנקבע כי מספר ימים שעליו לרצות במאסר בפועל, 66 ימים, גבוה יותר, ועל כך שהוספו לימי ההיעדרות גם ימי סוף השבוע והשבתון. בהתחשב באמור לעיל, ביקש המבקש את ביטולה של החלטת מפקד המחוז בעניין הפסקת עבודות השירות.

תגובת המשיב

8.

המשיב, בתגובתו לבקשה, טען כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שהיא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, או כל נושא אחר בעל חשיבות כללית. לטענתו, הבקשה עוסקת בשאלת התאמתו של המבקש לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ואינה חורגת בנסיבות מעניינו הפרטני של המבקש. מכל מקום, טען המשיב, דין הבקשה להדחות לגופה. בענייננו, כך נטען, ההחלטה בדבר ההפסקה על עבודות השירות ניתנה בהתאם לעילות הקבועות בחוק (סעיף 51ט(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), ולא נפל בה כל פגם. המבקש צבר ימי היעדרות רבים, והועבר מעבודה אחת לאחרת עקב התנהגות בעייתית ותפקוד לקוי, אשר לא השתפרו גם לאחר שניתנו למבקש הזדמנויות לתקן את דרכיו. לפיכך, נטען כי התנהלות המבקש, לרבות סירובו להגיע לבירור בפני הרכז, הצדיקה את ההפסקה המנהלית של עבודות השירות. אשר לטענת המבקש כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות, טען המשיב כי המלצת הממונה ניתנה בשים לב לנסיבותיו של המבקש, אך צוין בה במפורש כי לא חלה בהן התדרדרות מאז ההחלטה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות, המצדיקה כשלעצמה את שינוי ההחלטה.

המשיב הוסיף וטען כי גם בתחשיב ימי תקופת המאסר לא נפל פגם, והפנה לסעיף 4.3 לנוהל אופן הפעלת עובדי שירות של שירות בתי הסוהר (נוהל מס' 03-1002 מיום 22.2.2005), המתאר את אופן חישוב יתרת מאסר לריצוי בבית סוהר לאחר הפסקה מנהלית של עבודות שירות. בשים לב לכך שהמבקש החסיר 42 ימי עבודה, ולדרך החישוב המתוארת בנוהל, טען המשיב כי לא נפל פגם בחישוב.

דיון

9.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.

כאמור, המבקש הלין על צדקת ההחלטה להפסיק את עבודות השירות, בהסתמך על נסיבותיו האישיות ועל חוות דעת חיובית ממקום עבודתו. כן הלין על תחשיב ימי המאסר שנותרו לו. סעיף 51ט(א) לחוק העונשין מונה מספר עילות אשר בהתקיימן רשאי המשיב או מי שהוסמך לכך על ידו להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק, וכי הוא ירצה את יתרת המאסר בבית הסוהר. כך, למשל, רשאי המשיב להורות כאמור כאשר העובד נעדר ממקום העבודה ללא אישור הממונה, כאשר העובד לא קיים חובה המוטלת עליו, או כאשר התנהגותו בעבודה אינה מניחה את הדעת או אם לא ציית להוראה של הממונה. במקרה דנן, נמצא כי המבקש נעדר ללא אישור משני מקומות עבודה שונים בהם עבד, ולא מילא את חובותיו. בהקשר זה, אין לקבל את טענת המבקש כי היה ראוי לקבל אישורי היעדרות בדיעבד (ראו: רע"ב 6029/06 סרי נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 25.7.2006)). נמצא גם כי המבקש פעל בניגוד לנוהלי העבודה בכך שהחתים כרטיס נוכחות כאשר לא עבד בפועל, וכן הפר את הוראת הממונה בכך שלא התייצב לבירור נוסף בעניינו. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שלמבקש ניתנו הזדמנויות לשפר את דרכיו, ללא הועיל, לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי החלטת המשיב להפסיק את עבודות השירות של המבקש, ולהמירן במאסר בפועל, סבירה היא (ראו והשוו גם: רע"ב 921/08 רביבו נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 10.2.2008)). חוות הדעת החיובית אליה מפנה המבקש (מהמעון השיקומי בחדרה) ניתנה בניגוד לנהלים, ואף הובהר על ידי האחראי כי היא מתייחסת לתקופת זמן קצרה, אשר אינה מייצגת את התנהגות המבקש בשאר מקומות העבודה.

אכן, לנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות העובדה כי הינו גורם משמעותי בטיפול באחת מבנותיו הסובלת ממחלה, היה משקל בהחלטת בית המשפט המחוזי בערעור להקל בעונשו, ולהמיר את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות. ואולם, כידוע, ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות הינו פריבילגיה המאזנת בין הצורך להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל לבין הרצון לסייע בשיקומו, בנסיבות המתאימות. מקום בו הנאשם לא קיבל על עצמו את האחריות הנלווית למסלול עונשי זה ולא ביצע את המוטל עליו, ניתן לבטל פריבילגיה זו, על אף נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו למשל: רע"ב 2334/11 בן דוד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 2.5.2011) והאסמכתאות שם; רע"ב 1919/11 אהרוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 27.4.2011)). בענייננו, כאמור, כשל המבקש פעם אחר פעם במילוי חובותיו, ולא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו על מנת להשתפר. על כן, חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, ונוכח העובדה כי לא חלה בהן התדרדרות ונוכח התנהלותו הבעייתית – אין להיעתר לבקשתו לבטל את החלטת מפקד המחוז.

אין לקבל גם את טענתו של המבקש לפיה הפסקת עבודות השירות, המובילה לריצוי עונש מאסר בפועל הקרוב במשכו למאסר בפועל שהיה אמור לרצות (בהנחה, ממנה לא ניתן לדעתי לצאת, שעונשו היה מקוצר בשליש), מאיינת את ההקלה בעונשו. מדובר בטענה תיאורטית, ומכל מקום, אומנם בית המשפט המחוזי ביקש להקל מעונשו של המבקש ונתן בו אמון כי ישכיל לאמץ את עבודות השירות כדרך לשיקום. ואולם, משעה שהפר המבקש אמון זה וניצל לרעה את הפריבילגיה שניתנה לו, יש הצדקה להטיל עליו ענישה מחמירה ומרתיעה (השוו: רע"ב 5114/08 מדינת ישראל נ' גלם , פסקה 15 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 11.11.2008)). ככל שלמבקש טענות כנגד תקופת המאסר בדרך של עבודות שירות שהוטלה עליו בבית המשפט המחוזי (בערעור) היה עליו לפנות בבקשת רשות ערעור, ואין הוא יכול לעשות זאת על ידי העלאת טענה תיאורטית.

11.

גם בכל הנוגע לחישוב יתרת המאסר שנותרה למבקש אין מקום להתערבות בית משפט זה. לשיטת המשיב, המבקש נעדר 23 ימים ממקום העבודה ללא אישור, וכן נעדר 19 ימים נוספים בגינם הוצגו אישורי מחלה ואישורים אחרים. כלומר, לחובת המבקש עומדים 42 ימי עבודה אותם עליו להשלים, אשר אליהם מתווספים ימי סוף השבוע וימי השבתון אשר יחולו במהלך תקופה זו, כך שעליו לרצות 66 ימי מאסר בפועל. כזכור, המבקש הלין גם על כך, וטען כי נעדר 27 ימים בלבד. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אם כן, היא מספר הימים בהם נעדר המבקש מעבודתו. מחלוקת עובדתית זו לא התבררה עד תומה בבית משפט קמא מאחר שהמבקש לא הציג תחשיב ומסמכים רלוונטיים להוכחת טענותיו. גם לבית משפט זה לא הגיש המבקש מסמכים או תחשיב כאמור, ובית המשפט קמא השאיר לו פתח להגיש עתירה נוספת בצירוף הנתונים הדרושים. בנסיבות אלה, ממילא אין צורך להכריע האם דרך החישוב בה נקט המשיב – נכונה היא.

12.

סוף דבר: הבקשה נדחית ועיכוב הביצוע מבוטל. המבקש יתייצב למאסר בפועל ביום ראשון, ה-15.5.2011, עד השעה 13:00.