רע"ב 8301/06 מישל ז'אנו נ. שירות בתי הסוהר

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד ), בעע"א 2599/06, מיום 27.9.2006, בגדרה דחה את עתירת המבקש לצאת לאזכרה של אחיו המנוח.

2.ביום 21.7.2004 הוגש נגד המבקש כתב אישום, שבו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע (2 אישומים), ניסיון לרצח, חבלה חמורה בכוונה מחמירה (2 אישומים) ורצח בכוונה תחילה. בד בבד עם כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לבקשה. מני אז ועד היום (כשנתיים ימים) נתון המבקש במעצר, שהוארך מדי פעם, ולאחרונה - ביום 15.10.2006. ביום 8.9.2004 נפטר אחיו של המבקש. עתירה שהגיש המבקש, כי יותר לו לבקר את משפחתו במהלך ה"שבעה", נדחתה בנימוק שביקור כזה יסכן את המבקש ואת המלווים אותו (עע"א 2608/04).

במלאת שנתיים לפטירת האח, שוב פנה המבקש לרשויות בתי הסוהר בבקשה לצאת לאזכרת אחיו. משנדחתה בקשתו, עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט מצא כי אכן קיים סיכון בטחוני, הן למבקש והן לצוות הליווי. חרף זאת, סבר בית המשפט כי מאחר שהמבקש עצור עד תום ההליכים, לא השתתף בהלוויה ולא נכח באזכרה במלאת שנה לפטירת האח, יש מקום לבחון את האפשרות להוציאו בליווי לבית העלמין במועד בלתי ידוע לו, ומבלי שתינתן לו האפשרות להודיע לקרוביו ומקורביו אודות יציאתו זו. בית המשפט הורה, על כן, לשירות בתי הסוהר להמציא לו חוות דעת מנומקת לעניין הסיכון שבהוצאתו במתכונת האמורה. ביום 27.9.2006 עיין בית המשפט בחוות דעת שהוגשה לו בדו"ח חסוי, וכן שמע באולם בית המשפט (בלחש) קצין מודיעין שהשיב על שאלות בית המשפט. לאור אלו שוכנע בית המשפט כי קיים סיכון ממשי וחשש אמיתי לביטחונו של המבקש וצוות הליווי, ולפיכך דחה את העתירה. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית נגד החלטה זו.

3.המבקש טוען, כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית בדבר מעמדו וזכותו של אדם העצור עד תום ההליכים מזה זמן רב – שהכרעת הדין במשפטו טרם ניתנה וחזקת החפות עומדת לו – להתייחד עם זכר אחיו. לטענתו, הצעתו כי יוצא במועד שלא יודיעו לו עליו מראש מאיינת כל סכנה אפשרית. המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה על הסף, באשר לטענתם זו אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. אף לגופה של הבקשה, סבורים המשיבים כי דינה להידחות.

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהחלטתו שקל בית המשפט את העובדה שהמבקש הינו עציר (ובלשונו: "מאחר שמדובר במי שעצור עד תום ההליכים ..."), בחן את הצעת המבקש ובסופו של יום הגיע למסקנה כי אין להיעתר לה. זאת, בין היתר, לאחר שעיין בדו"ח מודיעיני וקיבל מידע מודיעיני נוסף על-פה במהלך הדיון. לעניין זה נאמר כבר בעבר, כי "אין זה מתפקידו של בית משפט זה להחליף את שיקול דעתו של שירות בתי הסוהר, אשר הסתמך על מידע מודיעיני, עת שלל את חופשותיו של המבקש. אף בית המשפט לעניינים מינהליים הביא בחשבון את המידע המודיעיני שעה שדחה את בקשתו של המבקש לפניו" (רע"ב 8354/06 לבשוב נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 17.10.2006).

יצוין כי בקשות של עצירים (להבדיל מאסירים) למתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בבקשות ליציאתם מן המעצר לאירועים שונים, עולות מדי פעם בפני בית משפט זה (ראו כדוגמה, רע"ב 1144/01 אבו זייד נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 13.2.2001, מפי המשנה לנשיא ש' לוין ; רע"ב 7491/05 וינשטיין נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 4.8.2005, מפי השופט ריבלין ).

ככלל, אין לומר כי העילות למתן רשות ערעור לבית משפט זה על החלטות הערכאה הראשונה בעניין עתירת אסיר (ולעניין זה, ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 26.6.1986, מפי הנשיא שמגר ) שונות בין עציר לאסיר.

על כל פנים, השאלה העקרונית בדבר ההבדל בין עציר לאסיר, לעניין יציאה לאירוע משפחתי מעין זה שהמבקש עתר לו, אינה מתעוררת במקרה שלפניי, שכן בית המשפט הביא בחשבון, כאמור, את עובדת היותו של המבקש עצור עד תום ההליכים.

הבקשה נדחית.