רע"ב 8596/14 ניסים גלאם נ. מדינת ישראל

המבקש, ניסים גלאם, הינו אסיר המרצה, החל מחודש יוני 2012, עונש של עשר שנות מאסר בפועל בגין עבירות מס ועבירות כלכליות שונות בניגוד לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לחוק מס ערך מוסף, התשל"ז-1977, לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ולחוק העונשין, התשל"ז-1977. בנוסף לעונש המאסר בפועל נגזרו על המבקש עונש מאסר על תנאי וכן קנס כספי בסך של חמישה מיליון ש"ח. במהלך חודש נובמבר 2014 ביקש המבקש להשתלב בסבב יציאה לחופשות. המשיב, שירות בתי הסוהר, דחה את הבקשה ממספר טעמים: ראשית, חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ויתרת המאסר שנותרה לו; שנית, התנגדות גורמי הטיפול והשיקום בבית הסוהר ליציאת המבקש לחופשה, לנוכח סירובו להשתתף בתוכנית טיפולית שהוצעה לו; שלישית, התנגדות גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר לנוכח מידע שלילי בנוגע למבקש; רביעית, התנגדות של גורמי המודיעין במשטרת ישראל לנוכח מידע שלילי בנוגע למבקש.

לנוכח החלטת המשיב הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרתה ביקש להורות על שילובו בסבב חופשות (עת"א 28815-11-14). ביום 2.12.2014 התקיים דיון בעתירה שבמהלכו הוגשו לעיונו של בית המשפט ולעיונו של בא-כוח המבקש חוות הדעת המודיעיניות הגלויות של שירות בתי הסוהר ושל משטרת ישראל. בנוסף, במהלך הדיון הוצג לבית המשפט, בהסכמת בא-כוח המבקש, המידע החסוי שבידי שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל בעניינו של המבקש. בתום הדיון דחה בית המשפט המחוזי (השופט י' עדן ) את עתירת המבקש, בקבעו כי "התנגדות גורמי הטיפול הינה גורם רלבנטי לשיקוליו של המשיב, ולא ניתן לומר על ההסתמכות עליהם כי הינה בלתי סבירה". עוד נקבע כי עיון בחוות הדעת המודיעינית הגלויה של המשטרה מביא "למסקנה ברורה כי החלטת שירות בתי הסוהר הינה סבירה, ויש לומר אף מתבקשת". בית המשפט הוסיף והדגיש כי "המרכז במסקנתי בדבר סבירות החלטת המשיב הינו בחומר החסוי", וציין כי החומר החסוי תומך באמור בחוות הדעת הגלויה של המשטרה. לנוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת המשיב הינה סבירה וכי דין העתירה להידחות.

במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני חוזר המבקש על טענותיו. נטען כי סירובו של המבקש להשתלב בתוכנית הטיפולית שהוצעה לו אינו סירוב עקרוני, אלא סירוב שנובע מהעובדה שהתוכנית שהוצעה לו אינה מיועדת לטיפול בעברייני מרמה אלא לטיפול עברייני אלימות לרבות רוצחים מורשעים. המבקש טוען כי סירובו להשתלב בתוכנית זו הינו סירוב לגיטימי, כיוון שלא הוצעה לו תוכנית טיפולית אמיתית שמטרתה לטפל בבעיותיו, ומכיוון שאין בינו לבין עברייני אלימות דבר וחצי דבר. משכך נטען כי אין מקום לזקוף לחובתו של המבקש את סירובו להשתלב בתוכנית שהוצעה לו, ועל אחת כמה וכמה אין להתנות את יציאתו לחופשה בהשתלבות בתוכנית זו. עוד נטען כי בניגוד לאמור בחוות הדעת הגלויות בעניינו של המבקש, שמהן עולה כי המשטרה ושירות בתי הסוהר משייכים את המבקש "לצרכי הגנה" כמשתייך לארגון פשיעה מסוים, הרי ששיוך זה הינו שגוי, כיוון שמלבד קשר משפחתי עקיף אין למבקש כל קשר לאותו ארגון פשיעה, וממילא אין לזקוף עובדה זו לחובתו.

בהתאם להחלטתי הגיש המשיב תגובה לבקשה, בצירוף החומר החסוי במעטפה סגורה לעיונו של בית המשפט בלבד כמקובל בתיקים מסוג זה. המשיב טען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, כיוון שהיא אינה עומדת, ולו בקירוב, בתנאים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה באשר לבקשות רשות ערעור על החלטות בתי המשפט המחוזיים בענייני אסירים. לגופו של עניין נטען כי החלטת המשיב הינה החלטה מנומקת, מבוססת וסבירה בנסיבות העניין, ומשכך בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה כל עילה להתערב בה. המשיב הדגיש כי כל הגורמים הרלוונטיים – הן גורמי הטיפול והן גורמי המודיעין במשטרה ובשירות בתי הסוהר – מתנגדים להוצאתו של המבקש לחופשה, מטעמים שונים, וכי כל אלה יחדיו מבססים כנדרש, בהתאם לפקודת החופשות ובהתאם לפסיקת בית משפט זה, את החלטת המשיב. באשר לסוגיית ההשתלבות בקבוצה טיפולית, המשיב ציין כי מאז שהתקיים הדיון בעתירה בבית המשפט המחוזי החל המבקש להשתתף בקבוצה טיפולית להעלאת המודעות, אך בשלב זה מדובר בהשתתפות ראשונית ומשכך עמדת גורמי הטיפול באשר להוצאת המבקש לחופשה לא השתנתה בשלב זה. באשר להשתלבות בקבוצה טיפולית לעברייני מרמה, צוין כי קבוצה כזו אכן אינה מתקיימת בעת הזו בבית הסוהר שבו מרצה המבקש את מאסרו וגם אינה צפויה להתקיים שם בעתיד הקרוב. עם זאת, צוין כי קבוצות כאלה מתקיימות בבתי סוהר אחרים מעת לעת, אלא שהמבקש לא הביע נכונות לעבור לבית סוהר אחר, אף לא לצורך הצטרפות לקבוצה ייעודית כזו, על כל המשתמע מכך. עוד צוין כי ככל שהמבקש יביע נכונות ורצון לעבור לבית סוהר אחר, בקשתו תישקל לגופה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובחומר החסוי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בעתירות בענייני אסירים ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית. כך באופן כללי, וכך במיוחד כאשר עסקינן בבקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט בעתירות אסיר שעניינן דחיית בקשות אסירים ליציאה לחופשה [ראו למשל: רע"ב 8055/13 מונדר נ' שירות בתי הסוהר (16.2.2014)]. לא למותר להזכיר כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע במפורש, שוב ושוב, כי לאסיר אין זכות קנויה לצאת לחופשה במהלך תקופת מאסרו, כי יציאה לחופשה הינה פריבילגיה הנתונה לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, וכי לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעתם של גורמים אלו [ראו, למשל: רע"ב 623/12

צאפאנא נ' מדינת ישראל (14.3.2012) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקה 12 שם]. לאחר עיון נחה דעתי כי הבקשה דנן אינה מעוררת שום שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת או כללית, וכי כל טענותיו של המבקש תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי ומכוונות כנגד סבירות החלטתו של המשיב בשים לב לתשתית העובדתית הספציפית בעניינו (המורכבת מעמדת גורמי הטיפול ומעמדות גורמי המודיעין בשירות בתי הסוהר ובמשטרה). במילים אחרות, הבקשה אינה עוברת, אף לא בקירוב, את המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה למתן רשות ערעור, ודי בכך כדי לדחותה.

למעלה מן הצורך אציין כי לאחר שעיינתי בחוות הדעת המודיעיניות הגלויות של שירות בתי הסוהר והמשטרה ובחומר החסוי השתכנעתי גם אני, כבית המשפט המחוזי, כי החלטת המשיב הינה בהחלט החלטה סבירה לגופה, וכי היא אינה מצדיקה התערבות כלשהי מצד בתי המשפט.

אשר על כן, הבקשה נדחית.