רע"ב 861/10 יוסף מוסלי נ. מדינת ישראל (שב"ס)

1.

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) מיום 20.1.2010, אשר דחה את עתירת המבקש כנגד נוהל בו נוקט שירות בתי הסוהר (להלן: השב"ס ), המגביל אסירים הנתונים בהפרדה בקיום שיחות טלפון למשך שעה אחת בלבד ביממה.

2.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 11 שנים, החל מיום 31.8.2005, לאחר שהורשע, בין השאר, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק ומרמה. כיום מוחזק המבקש בהפרדת יחיד באגף ההפרדה בכלא השרון.

3.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כנגד הוראה מנהלית של השב"ס, הקבועה ב פקודת הנציבות 04.03.00 "החזקת אסירים בהפרדה" , לפיה מכסת הזמן המותרת לשימוש בטלפון עבור אסירים המוחזקים בתנאי הפרדה מוגבלת למשך שעה אחת בלבד ביממה (להלן: הוראת השב"ס או ההוראה ). לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט קמא לדחות את העתירה. הגם שציין כי אין זו עתירה של מה בכך, וכי המ דובר בענין עקרוני, קבע בית המשפט שלא יהיה זה נכון להכריע בעתירה בשלב זה. זאת, מפני שבקשת רשות ערעור בעניינה של עתירה דומה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, עומדת להידון בפני הרכב בבית המשפט העליון (רע"ב 8020/09 אבוטבול נ' שב"ס ,

להלן: ענין אבוטבול ) . לצד דחיית העתירה, הותיר בית המשפט קמא בפני המבקש את האפשרות להגיש עתירה חדשה לאחר מתן הכרעה בענין אבוטבול, ככל שיהיה צורך ומקום לכך.

4.

הבקשה שלפני מכוונת כנגד דחיית העתירה. המבקש טוען כי בכך שעתירה דומה עומדת לפתחו של בית משפט זה אין כדי להוות עילה מספקת לדחיית עתירתו. עוד הוא טוען, כי בית המשפט קמא, על פי האמור בהחלטתו, קיבל את טענותיו המהותיות בדבר הפגיעה הגלומה בהוראת השב"ס כלפי האסירים הנתונים בהפרדה, וכי לפיכך היה על בית המשפט להורות על ביטולה או תיקונה של ההוראה, ולא לדחות את העתירה מטעם טכני.

במישור המהותי, טוען המבקש כי העתירה עוסקת בענין עקרוני המשליך על אוכלוסיה גדולה של אסירים המוחזקים בהפרדה. טענתו, בקליפת האגוז, היא כי הוראת השב"ס, המגבילה את משך שיחות הטלפון של אסירים אלו, פוגעת פגיעה קשה בזכויות היסוד שלהם, ובהן הזכות לכבוד, הזכות לחיי משפחה, הזכות לחברה, לחופש ביטוי, וזכויות נוספות. נטען, כי ההגבלה שמטילה הוראת השב"ס עלולה לגרום לאסיר בהפרדה לנזק נפשי ממשי, לאור תנאי הבידוד הקשים בהם הוא שרוי. עוד נטען, כי הפגיעה בזכויות היסוד של האסיר מכח הגבלה זו אינה מקיימת את הדרישה החוקתית לקיום הסמכה מפורשת לכך בחוק, היא לא נועדה למטרה ראויה וכן איננה מידתית; הגבלת משך השיחות הטלפוניות מוטלת באופן גורף על כלל האסירים הנתונים בהפרדה, מבלי להבחין בין אסיר אחד לרעהו מבחינת מידת הסיכון הנשקפת ממנו. המבקש מוסיף וטוען, כי ההוראה מפלה שלא כדין בין האסירים המוחזקים בהפרדה לשאר האסירים הפליליים, שכן האחרונים רשאים, ככלל, לערוך שיחות טלפון במשך כל שעות היום.

5.

המבקש מבקש עוד לאחד את הדיון בבקשתו עם הדיון בבקשת רשות הערעור בענין אבוטבול הנזכר, על פי תקנה 520 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 . הוא טוען כי שתי בקשות רשות הערעור הללו עוסקות במסכת עובדתית דומה, מכוונות כנגד אותה הוראה מנהלית של השב"ס, וכנגד אותה רשות מוסמכת, ונסמכות על עילות משפטיות זהות בחלקן, שעיקרן פגיעה בזכויות האסירים בהפרדה. די בכך, לשיטתו, כדי לאחד את הדיון בשתי הבקשות, וזאת מטעמים של ייעול הדיון, חסכון בזמן שיפוטי ובהוצאות, ומניעת החשש מפני פסיקות סותרות. כתימוכין לסברתו בדבר הזיקה החזקה בין שתי הבקשות, מצביע המבקש על הסתמכותה של המשיבה עצמה, בתשובתה לעתירתו, על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירה בענין אבוטבול, ומזכיר כי הסיבה לדחיית עתירתו על ידי בית המשפט קמא היא הדיון הקרוב בענין אבוטבול בבית המשפט העליון.

6.

לטענת המדינה, דין בקשת רשות הערעור להימחק, ובהתאם, דין בקשת איחוד הדיון בבקשה זו עם הדיון בענין אבוטבול להידחות. במישור הדיוני, סבורה המדינה, כי משבחר בית המשפט קמא שלא להידרש לטענות המבקש בעתירה לגופן, ולהמתין עד להכרעת בית המשפט העליון בענין אבוטבול, תוך מתן אפשרות למבקש לשוב ולחדש את עתירתו לאחר מכן, אין מקום כי בית משפט זה יידרש בשלב זה לטענותיו המהותיות. ממילא, אין לאחד את הדיון בבקשתו עם הדיון בענין אבוטבול. המדינה אינה רואה לנכון להידרש עתה לטענותיו המהותיות של המבקש, שכן טענות אלו כלל לא נדונו על ידי בית המשפט קמא. היא מסתפקת, לאור עמדה זו, בהפנייה לתשובה שהגישה לבית המשפט העליון בענין אבוטבול, שם הוצגו טענותיה המהותיות בסוגיה הנוגעת לשיחות הטלפון של אסירים המוחזקים בהפרדה.

המבקש הגיב לעמדת המדינה, וטען כי אין בעמדה זו נימוקים משכנעים לאי איחוד הדיון עם פרשת אבוטבול, וכי הוא מעלה היבטים נוספים על אלה שבהליך המקביל, שראוי לשוקלם במשולב.

7.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור בבקשות מסוג זה תינתן "רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86)) . בקשתו של המבקש מעלה אמנם שאלות עקרוניות ונכבדות בענין חוקיותה וסבירותה של הוראת השב"ס בענין שיחות טלפון של אסירים בהפרדה, ואולם נחה דעתי כי שאלות אלו עתידות להתברר בפני הרכב של בית משפט זה בפרשת אבוטבול ביום 15.4.2010. בקשתו של המבקש בענייננו חופפת בעיקרה את הסוגיות העולות בענין אבוטבול, ואיחוד הדיון במקרה זה לא יתרום תרומה משמעותית לבירור הכולל והמעמיק של הסוגיות העולות. מנגד, איחוד כזה עלול לסרבל שלא לצורך את הדיון השיפוטי. לעומת זאת, ההכרעה בענין אבוטבול עשויה לייתר קיומו של הליך שיפוטי נוסף בעניינו של המבקש (רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ , פסקה 4 (לא פורסם, 14.5.2006)).

בכל מקרה, ברוח החלטת בית המשפט קמא, לאחר מתן הכרעה בענין אבוטבול, פתוחים שערי בית המשפט בפני המבקש לשוב ולחדש את עתירתו בפני בית המשפט המחוזי, ככל שתהא לכך הצדקה עניינית. יוער בהקשר זה, כי בהיבט הפרטני, לא הועלתה כל טענה בדבר חריגה של השב"ס מן ההנחייה הקיימת בהתייחסות למבקש. די בטעמים אלו כדי להביא לדחיית בקשת רשות הערעור.

לאור זאת, דין בקשת רשות הערעור והבקשה לאיחוד דיון שבאה בגדרה להידחות (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן , פסקה 3 (לא פורסמה, 28.1.2002)).

הבקשה לרשות ערעור, והבקשה לאיחוד הדיון שבגדרה, נדחות, אפוא.