פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10200/03
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דביר שחוח
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של
בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.10.03 בע"פ 3562/03, שניתן על-ידי כבוד
השופט א' שיף
בשם המבקש: עו"ד מוטי לוי
בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר
החלטה
ביום 8.6.03 הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בחדרה כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת ובעבירה שעניינה פקיעת רישיון הרכב מעל שישה חודשים בניגוד לסעיף 2 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 ותקנות התעבורה, תשכ"א-1961. כתב האישום כלל בחובו הזמנה לדין עבור המבקש.
ביום 17.6.03 קבע בית-משפט השלום לתעבורה בחדרה (כב' השופטת נ' פלד), לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון ולא השיב בכתב לכתב האישום, כי יש לראות באי- התייצבותו לדיון כהודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום וגזר עליו עונש פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חודשיים, וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וכן הטיל עליו קנס בסכום של 1,700 ש"ח.
המבקש הגיש לבית-משפט השלום לתעבורה בקשה לביטול פסק-הדין. ביום 4.9.03, דחה בית-משפט השלום לתעבורה את הבקשה.
על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה, מיום 4.9.03, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ביום 21.10.03 קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שיף), כי מאחר ובאי-כוח הצדדים הסכימו, כי תוקף רישיון הרכב פקע כ- 3 חודשים בלבד בטרם נלכד המבקש נוהג ברכב, וטרם חלפו 6 חודשים מאז פקע הרישיון, יש להפחית את הקנס שהושת על המבקש ב- 500 ש"ח, כך שעל המבקש יוטל קנס בסכום של 1,200 ש"ח בלבד. למעט התערבות זו, הערעור נדחה ויתר העונשים שנגזרו על המבקש - נותרו בעינם. יש לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי טענתו של המבקש, לפיה ניסה לברר את מועד המשפט, לא בוססה ואף לא נתמכה בתצהיר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשתו זו, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה. ביום 30.11.03 ניתנה על-ידי החלטה, לפיה בהסכמת המשיבה, יעוכב ביצוע עונש הפסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה, שהוטל על המבקש, וזאת עד למתן החלטה אחרת.
מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.
החלטתי לדחות את הבקשה.
עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).
לגופו של עניין, לשאלה באילו תנאים יבוטל פסק-דין שניתן בהעדרו של נאשם, מתייחס סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אשר לפיו בעבירות עוון או חטא בלבד, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, "אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".
לאחרונה קבע בית-משפט זה, בשאלה האם מוסמך בית-המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדרו של נאשם שלא בנוכחות הצדדים. במסגרת פסק-דינו, בחן בית-המשפט אף את הסוגיה שבענייננו ופירש את סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וכך קבע בית-המשפט:
"אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130 (ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו...
נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון. שכחה של מעוד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון... יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השניה – שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמא, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שיכחה גרידא אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה, בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" (ראו רע"פ 9142/01, 4549/02, 4719/02, 4853/02, 8166/02 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).
במקרה שלפני, הגעתי למסקנה, כי לא התקיימו התנאים לביטולו של פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה. שכן, למבקש הודע מועד הדיון העתידי במשפטו כבר בעת מסירת הדו"חות לידיו. טענתו של המבקש - לפיה הדו"חות אבדו וניסיונותיו לברר את מועד הדיון עלו בתוהו - לא בוססה ולא נתמכה בתצהיר, כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, אשר לחשש מפני עיוות דין - בית-המשפט המחוזי קבע, כי בטיעוני המבקש לא פורטה כל גרסה של עיוות דין בכל הנוגע לעבירת המהירות שיוחסה לו, וזאת בשונה מטענתו כנגד הרשעתו בעבירת פקיעת הרישיון, אותה תמך המבקש בנתונים ובעובדות ומשכך קיבל בית-המשפט המחוזי את טענתו זו והורה על הפחתת הקנס שהושת עליו.
מטעמים אלה כולם, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ט' בכסלו תשס"ד
(4.12.03).
ש ו פ ט