רע"פ 10417/08 יצחק יום טוב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש יצק, ללא היתר, עמודי בטון ותקרה בדירתו בתל-אביב לפני למעלה מעשור. בעקבות כך הורה בית-המשפט, בחודש אפריל 1999, להרוס את אשר נבנה שלא כחוק. המבקש לא קיים את צו בית המשפט, ועל כן הורשע פעם אחר פעם בעבירה של אי-קיום, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. בגין הרשעות נוספות אלו הוא נדון לתשלום קנסות ומאסר על-תנאי, אולם הוסיף לעמוד במריו. לפיכך, הועמד המבקש בשנת 2007 פעם נוספת לדין, והפעם נגזרו לו שלושה חודשי מאסר וקנס בסך 10,000 ש"ח. כמו כן, הפעיל בית-המשפט מאסר על-תנאי בן 3 חודשים, וחולטה התחייבות בסך 10,000 ש"ח עליה חתם המבקש בעבר.

2.

כנגד החלטה זו ערער המבקש לפני בית-משפט המחוזי, ואת טענותיו מיקד בחוסר סבירותו של צו ההריסה. בהקשר זה נטען, כי הריסת המבנה הינה משימה בלתי אפשרית הואיל והיא תפגע ביסודות המבנה כולו, כפי שעולה מחוות-דעת של מומחה שהוגשה מטעמו. עוד נטען, כי לא המבקש בנה את התוספת, וכי אין בידו לקבל היתר עקב כשלים בירוקרטים במחלקת ההנדסה של העירייה. לבסוף, טען המבקש כי בהוצאת הצו נמנע בית-המשפט מלשקול את נסיבותיו האישיות.

3.

לאחר שבחן את טענות הצדדים ואת ממצאי הערכאה הדיונית, דחה בית-המשפט המחוזי את טענות המבקש, בציינו כי לא נפל פגם בהליכים שקדמו להוצאת הצו או במסקנות ערכאת הדיון באשר לחוות-דעת המומחה. עוד נקבע כי את טענותיו בדבר המניעה האובייקטיבית לבצע את הצו, ככל שמניעות זו קיימת, היה על המבקש להעלות בערכאת הדיון, ומשלא עשה זאת והוצא הצו, עליו לקיימו.

4.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער בפני בית-משפט זה. בבקשתו הוא שב וטוען את אשר טען בערכאות קודמות, ובעיקר כי הנזק הצפוי מהריסת הבניה הבלתי חוקית למבנה כולו, מהווה מניעה אובייקטיבית. כמו כן, טען המבקש כי לא התקיים הליך של חקירת המהנדס המומחה מטעמו. לבסוף, נטען כי הערכאות קמא שגו בכך שלא שקלו די הצורך את תרומת העירייה לאי-קבלת ההיתר, וכי בתי-המשפט דלמטה התעלמו מנסיבותיו האישיות ומהעובדה שהבנייה הלא חוקית נכפתה עליו הר כגיגית לפני שרכש את הבית, ולמעשה לא הוא שביצע אותה.

5.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות לקיומו של ערעור שני יוחדה למקרים המעוררים סוגיות משפטיות או עקרוניות להן עשויה להיות השפעה על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה. בחלוף שנים רבות מאז ניתן צו ההריסה, הוא העלה את הטענה בדבר נזקים אשר עלולים להיגרם למבנה כתוצאה מביצוע צו בית המשפט. טענה זו צריך היה המבקש להעלות בראשיתם של ההליכים, ומטעמיו-שלו הוא נמנע מכך. חרף זאת, נבחנה שאלה זו בפני שתי ערכאות קמא, ולא ראיתי מקום לשוב ולהידרש לה בשלישית. ובאשר לטענה לפיה לא המבקש ביצע את הבניה, כל שאוכל לומר הוא כי טענה זו מוזרה היא נוכח ההודאה שנרשמה מפיו של המבקש בתחילתם של ההליכים.

העולה מהאמור הוא כי אין בידי המבקש עילה לקבלתה של רשות ערעור, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה ועמה נדחית הבקשה לעכב את ביצוע העונש.