רע"פ 10551/09 מרק יורובסקי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק ע"פ 9277-07-09, מיום 24.12.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה בתיק פלילי 1240/08 בת"פ 1156/08 מיום 3.6.2009. הבקשה מופנית כנגד חומרת העונש בלבד.

כתב האישום המתוקן ייחס למבקש ולשניים אחרים, עבירה של התפרצות למקום המשמש למגורי אדם בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיפים 29 ו-406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן עבירה של גניבה, לפי סעיפים 29 ו-452 לחוק העונשין.

המבקש פרץ יחד עם חברו, את דלת חדר המדרגות של בניין דירות, באמצעות מברג ולאחר מכן השניים עלו לגג הבניין, ירדו בעזרת חבלים למרפסת של דירה ונכנסו לתוכה. נאשם נוסף באותו כתב אישום, המתין לשני הפורצים במכוניתו ועשה סריקות מסביב לבניין. המבקש וחברו גנבו מן הדירה רכוש רב ויקר ערך, אשר כלל בין השאר ארנק, טלפון סלולרי, טלוויזיית פלאזמה ותכשיטים רבים.

ביום 2.7.2008 הורשעו שלושת הנאשמים בעבירות נשוא כתב האישום על פי הודאתם בבית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט א' קפלן ). ביום 3.6.2009 גזר בית המשפט על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר בפועל וכן עשרה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הופעל כנגדו עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים בגין הרשעה קודמת בתיק פלילי 2787/04 ואולם נקבע, כי עונשי המאסר בפועל ירוצו בחופף, כך שבסך הכל עתיד המבקש לרצות 25 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח. בין שיקולי הענישה לחומרה הוזכרו תכנון ותחכום העבירות, הנזק הממוני והנפשי שנגרם לבעל הדירה וכן עברו הפלילי של המבקש. מאידך, נלקחו בחשבון, הודאת המבקש והצורך באחידות הענישה, כמו גם המלצתו של שירות המבחן להטיל עליו צו פיקוח ועבודות שירות לטובת הציבור. בסיכום הדברים, ציין בית משפט השלום, כי הצעדים בהם נקט המבקש לשם שיקומו לא היוו התקדמות משמעותית, מאחר שהוא לא נקלט במוסד גמילה. עובדה זו, יחד עם ההזדמנויות הקודמות שניתנו לו לחזור לדרך הישר, הביאו את בית המשפט להעדיף את אינטרס ההרתעה על פני שיקולי השיקום ולגזור עליו עונש כאמור לעיל.

יצוין, כי התסקיר אליו התייחס בית משפט השלום בפסק דינו היה השלישי במספר, אשר הוכן בעניינו של המבקש. שירות המבחן עקב אחר המבקש בעקבות כתב האישום הנוכחי למשך תקופה של מספר חודשים. בתסקיר הראשון, מיום 16.11.2008 צוינה נכונותו של המבקש לבצע שינויים באורחות חייו ועל כן הומלץ לשלבו בתכנית שיקומית של היחידה לטיפול בהתמכרויות. הדיון בעניינו נדחה בשלשה חודשים לצורך המשך מעקב ובתסקיר שני, מיום 5.2.2009, התייחס שירות המבחן לצעדיו הראשונים במסגרת היחידה, אך המליץ להמשיך לבחון את התנהגותו במשך שךשה חודשים נוספים. לבסוף ביום 5.5.2009 ניתן התסקיר השלישי אותו הזכיר בית משפט השלום ובו צוינו ההמלצות האמורות לעיל.

באי כוח המבקש ערערו על חומרת העונש שהוטל עליו, לבית המשפט המחוזי בחיפה ובמסגרת ההליך ביקשו להפנות את המבקש לקבלת תסקיר משלים בעניינו לקבלת תמונה עדכנית של הליך שיקומו. בהחלטה מיום 8.12.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר והשופטים ב' בר-זיו וד' סלע ) את הבקשה בציינו לאחר שלא מצא כי שירות המבחן יכול לחדש דבר מה בהליך. ביום 24.12.2009 נדחה גם הערעור על חומרת העונש. בפסק דינו, עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה על חומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש בתיק דנן ועל העבירות אותן ביצע בעברו. בית המשפט ציין, כי המלצות שירות המבחן אינן מחייבות וכי גם שאר השיקולים המקלים אינם מספיקים כדי לפטור את המבקש מעונש מאסר בפועל.

מכאן הבקשה שלפניי במסגרתה מלינים באי כוח המבקש על דחיית בקשתם להגשת תסקיר משלים לבית המשפט המחוזי בטענה, כי קיים חוסר שוויון בין ערכאות הערעור בנהלי הכנת התסקירים. לטענתם, במסגרת הליכי ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, מוגשים ככלל לבית המשפט העליון תסקירים משלימים ביוזמת שירות המבחן, ואילו בערעורים המוגשים על פסקי דין של בתי משפט שלום לבית המשפט המחוזי לא מוגשים תסקירים משלימים בדרך קבע. עוד טוענים באי כוח המבקש לחוסר אחידות בענישה, בעקבות מעצר הבית של כשנה וחצי בו שהה המבקש במהלך ניהול ההליך המשפטי בתיק דנן. לבסוף, סבורים הם כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל מספיק לאינטרס שיקומו של המבקש.

בדיון שנערך לפניי, טענה באת כוח המשיבה, כי שירות המבחן לא הכין מיוזמתו תסקיר משלים בעניינו של המבקש, בשל אילוצי משאבים וקוצר זמן ואף ציינה, כי למבקש אין זכות מוקנית להכנת תסקיר. בשל חומרת העבירות והעובדה שהליך השיקום איננו נמצא בשלבים מתקדמים, היא טענה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית ניתנת רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). תוכן הבקשה לא מעלה שאלות המצדיקות דיון בעניינו של המבקש בגלגול שלישי.

מעבר לכך, בקשה המופנית כנגד חומרת העונש בלבד, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). אני מוצא, כי בנסיבות המקרה עונש המאסר שהוטל על המבקש הולם את חומרתן של העבירות בהן הורשע ומן הטעמים האמורים בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש אוסיף, כי דינה של הבקשה להידחות גם לגופה. באשר לדחיית הבקשה להגיש תסקיר במסגרתה דיון בערעור יודגש, כי יהיו נהליו הפנימיים של שירות המבחן אשר יהיו, עצם ההוראה על הכנת תסקיר בעניינו של המבקש היתה נתונה לסמכותו ושיקול דעתו הבלעדיים של בית המשפט המחוזי. החלטתו שלא להורות כאמור, אינה מקימה בסיס להיענות לבקשת רשות הערעור שלפניי (ראו רע"פ 5356/01 שוויץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.7.2001); רע"פ 8628/04 גבאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2004); רע"פ 3675/06 עזרא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.8.2006)). לא זו בלבד, אלא שהכנתו של תסקיר נוסף – רביעי במספר – לא הייתה תורמת כל מידע משמעותי לדיון בערעור, גם לו שירות המבחן היה מגיש את התסקיר מיוזמתו. בית המשפט המחוזי הביע בפסק דינו חשש, כי מתן הזדמנות נוספת למבקש עלול לפגוע ביסוד ההרתעה ולהתפרש על ידו כביטוי לסלחנות. חוות דעת נוספת של שירות המבחן לא הייתה תורמת להפגתו של חשש זה הואיל והדברים נאמרו על רקע התסקיר האחרון שהוגש לבית משפט השלום ובו הוצגה תמונה חיובית למדי בדבר השינוי שחל בשאיפותיו של המבקש לשינוי באורח חייו.

גם באשר לחומרת העונש אשר הושת על המבקש, תמים דעים אני עם מסקנותיהן של שתי הערכאות הקודמות. המבקש נטל חלק מרכזי בביצוע העבירות נשוא כתב האישום ומאופי מעשיו, ניתן להתרשם בקלות כי אין ענייננו כאן בפורץ חובבן, כי אם בעבריין מיומן ומסוכן לציבור. אין להתעלם ולעבור בשתיקה על תעוזתו המדאיגה של המבקש ועל הנזק הממוני הכבד ועוגמת הנפש שסבלו בעלי הדירה בעקבות הפריצה רכושם וגזילתם של חפצים רבי ערך. בית משפט זה חזר והזהיר והתריע פעמים רבות, כי תינקט גישה מחמירה בענישה על עבירות רכוש בכלל ועל עבירות ההתפרצות לבתים בפרט, גישה אשר תציב הגנה משמעותית ויעילה יותר לביטחונם של אזרחים תמימים, ואשר תעניק את המשקל הראוי גם למחיר הנפשי והצער שמוסבים להם בשל החדירה לפרטיותם (ראו רע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.2008); ע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (לא פורסם, 31.12.2008)).

לו היה האירוע דנן מתגלה כחריג על רקע עברו של המבקש, היה מקום לדון בחלופות לעונש המאסר, במטרה לאפשר לו לחזור ממעידתו החד פעמית. ואולם, מלבד הרשעותיו הקודמות בעבירות של החזקה וסחר בסמים, הורשע המבקש בשני תיקים שונים גם בביצוע עבירות רכוש – גניבת כלי רכב, סחר בחלקי כלי רכב גנובים, החזקת נכס החשוד כגנוב – ובעבירות נוספות, כאשר בעת ביצוע העבירות נשוא הבקשה שלפניי, היה תלוי ועומד כנגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. אינטרס השיקום חייב לסגת במקרה דנן מפני שיקולי ההרתעה ואינטרס ביטחון הציבור, מה עוד שנכון למועד הרשעתו, המבקש לא היה מצוי בעיצומו של הליך שיקום, כי אם הראה אך סימנים ראשונים של נכונות להפוך את אורחות חייו. לא מצאתי ממש, גם בטענות באי כוח המבקש בדבר חוסר אחידות בענישה בין המבקש לחבריו לכתב האישום. בסיכום הדברים אין אלא להסיק, כי גזר דינו של בית משפט השלום ביטא את האיזון הנכון בין כלל הנסיבות המחמירות והמקלות ועל כן אין כל מקום להתערב בתוצאה אליה הגיע.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית וממילא מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע.