רע"פ 10738/08 אושרת כרמון נ. מדינת ישראל

המבקשת הועמדה לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 23304/08) בגין עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים 62(3), 64ד(א), ו-39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.3.2008 בשעה 08:40 נסעה המבקשת בכביש 20. עת התבקשה לכך על ידי שוטר, סירבה המבקשת לתת דגימת אוויר נשוף לצורך בדיקת שכרותה במכשיר הינשוף.

ביום 27.8.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט י' ויטלסון ) את המבקשת בעבירה אשר יוחסה לה, וזאת על סמך הודאתה בעובדות כתב האישום. בית המשפט גזר על המבקשת פסילת רישיון בפועל של 24 שנתיים; פסילת רישיון על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים; קנס בסך 1,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; והתחייבות על סך 4,000 ש"ח במשך שלוש שנים שלא תעבור את העבירה בה הורשעה. בית המשפט גזר את עונשה של המבקשת לאור חומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות, וכן עבירות התנועה הרבות בהן הורשעה המבקשת בעבר.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערערה המבקשת לבית משפט המחוזי תל-אביב-יפו (ע"פ 70703/08). בערעורה טענה כי סירבה להיבדק במכשיר הינשוף משום שיש לה פחד מפני מכשירים רפואיים, ומעבר לחזקה שקמה מכוח סירובה לנשוף במכשיר, לא היו אינדיקציות כלשהן שהיתה שיכורה בעת האירוע. לאור זאת, לא היה מקום להטיל עליה את עונש המינימום הקבוע בחוק לעניין נהיגה בשכרות לפי סעיף 39(א) לפקודת התעבורה, אלא שהיה על בית המשפט להפחית בעונשה לאחר בדיקה מהותית של טיב עובדות המקרה. בדיון שנערך ביום 4.11.2008 הוסיף בא כוח המבקשת כי יש להתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת הזקוקה לרישיון הנהיגה שלה לצורכי עבודתה ולהסתפק בשלושת חודשי פסילת רישיונה של המבקשת עד למועד הערעור.

ביום 13.11.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את הערעור לאחר שקבע שלאור תכלית הענישה, אין מקום להבחין בין המסרב לתת דגימת אוויר לצורך בדיקת שכרותו לבין מי שהוכח כשיכור על בסיס הבדיקה, מכאן שיש לפסול את רישיונה לתקופת מינימום של שנתיים הקבועה בחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שבה ומעלה המבקשת את אותן הטענות אשר העלתה בערעורה לבית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשת, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת, שכן על המבקשת נגזר עונש של פסילת רישיון לתקופת המינימום אשר קבע המחוקק בעבירה אותה ביצעה המבקשת. במקום אחר עמדתי על כך כי:

"החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006) ; רע"פ 7948/08 אגבריה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.9.2008).

המבקשת לא הראתה בבקשתה סיבה כלשהי לסטות מפסילת רישיונה לתקופת המינימום שקבע המחוקק לעבירה אשר יוחסה לה, שהרי סעיף 64ד(א) קובע במפורש כי דינו של המסרב לעבור בדיקת שכרות כדינו של מי שהוכח בבדיקה כי הינו שיכור. הערכאות שקדמו לי לא מצאו כל ראייה התומכת בטענת המבקשת כי לא היתה שיכורה כלל. אף טענתה כי סירובה לנשוף בינשוף נבע מפחד מפני הליכים רפואיים תמוהה בעיניי לאור טענתה הסותרת כי היתה מוכנה לתת דגימת דם שהוא הליך פולשני הרבה יותר, טענה שלא הוכחה אף היא כשלעצמה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.