פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7948/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ראיד אגבריה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.9.08 בע"פ 70371/08 שניתן על-ידי כבוד
השופט רענן בן יוסף
בשם המבקש:
עו"ד
מוחסן אבו
רג'ב
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 24621/08) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 16.2.2008 נתפס המשיב נוהג בנתיבי איילון בתל-אביב כאשר בבדיקה שנערכו לו במכשיר "הינשוף" נתגלה כי בליטר אויר שנשף למכשיר נמצאו 280 מ"ג אלכוהול.
בהכרעת דינו מיום 15.4.2008, הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד סגן הנשיא י' ויטלסון ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת על יסוד הודאתו. בית המשפט גזר על המבקש פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים,
בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית אותם ריצה ; פסילת רשיון על תנאי של שישה חודשים למשך שנתיים; ותשלום קנס
של 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו.
המשיבה ערערה על קלות העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70371/08), בטוענה כי לא היה מקום לסטות בעניינו של המבקש מהעונש המינימאלי הקבוע בחוק לעבירה של נהיגה בשכרות.
ביום 1.9.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' בן יוסף ) את הערעור לאחר שמצא כי העונש אשר גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש הינו חריג לקולא, בחסרונן של נסיבות אשר מצדיקות סטייה מהענישה המינימאלית הקבועה בחוק לעובר על העבירה אותה ביצע. לפיכך, בית המשפט המחוזי גזר על המבקש פסילת רשיון נהיגה בפועל למשך שנתיים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית אותם ריצה; ומאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בזמן פסילת רשיונו. את הקנס הכספי ופסילת הרשיון על תנאי אשר גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש השאיר בית המשפט על כנם.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משבחר להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, ללא כל הצדקה. לטענתו, הצדק היה עם בית המשפט לתעבורה אשר הקל עם המבקש לאור הודאתו המיידית בעבירה אשר יוחסה לו והחריגה הקטנה יחסית, של 40 מ"ג, מכמות האלכוהול המותרת בזמן הנהיגה. כמו כן מוסיף המבקש כי יש להתחשב בכך שעבירת התנועה האחרונה בה הורשע ארתה לפני 10 שנים, וכי הוא נזקק לרשיונו ביום יום לצורכי עבודה והסעת ילדיו ואמו.
לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).
יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית משפט זה כבר עמד על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים. במקום אחר עמדתי על כך כי:
"החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006) ).
עם כל הצער שבעניין, המקרה שלפניי איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא, ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר שכלל את כלל נסיבות האירוע ונסיבותיו האישיות של המבקש בצורה מושכלת ושקולה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ח
באלול התשס"ח (28.9.2008).
ש ו פ ט