רע"פ 10782/07 אדיב אסמאעיל עיאס נ. מדינת ישראל ועדה לתכנון ובניה גבעות אלו

1.המבקש הודה בפני בית-משפט השלום בעכו, כי עשה שימוש במבנה שעל פי טענת המשיבה נבנה ללא היתר. עם זאת, הוא טען כי מגוריו באותו מבנה אינם מהווים עבירה, הואיל והוא כלל אינו זקוק להיתר מאחר והשימוש תואם את יעוד המקרקעין. עוד טען המבקש, כי יש לבטל את כתב-האישום הואיל ולא ניתנה לו זכות השימוע הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית-המשפט דחה את הטענות האמורות, הרשיע את המבקש מכוח סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והואיל ובינתיים ניתן לו היתר כדין, הסתפק בגזירתו של קנס וחיוב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

2.בערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה הוא טען, בין היתר, כי למגורים בבניין נשוא הערעור ניתן היתר מאת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (מכוח תוכנית ג/6550) והמועצה הארצית לתכנון ובניה (ערר 2/98 – תכנית ג/10159). עוד טען, כי טעה בית-משפט השלום משקבע כי כל שימוש בבניין הוא שימוש חורג הטעון היתר, אף אם הוא הולם את ייעודם של המקרקעין על-פי תוכנית הבינוי. כן טען לקיומם של פגמים בהתנהלות המשיבה, ובכלל אלה שיהוי בן עשרות השנים בהגשת כתב-האישום, והעובדה כי לא נערך לו שימוע בטרם הועמד לדין, אשר דינם לאיין את שנטען נגדו. אף המשיבה ערערה בפני בית-המשפט המחוזי, והשיגה על קולת העונש שנגזר למבקש.

3.בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, בקובעו כי יעוד הקרקע והתוכנית החלה עליה אינן מייתרות את הצורך בקבלת היתר בניה טרם השימוש בבנין. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי החלטת המועצה הארצית אליה הפנה המבקש אינה עוסקת בהיתר בניה, וממילא – לא היא ולא הוועדה המחוזית מוסמכות להעניק היתרים. כן נקבע, כי החובה לידע נאשם בדבר הגשת כתב-אישום נגדו מתייחסת לעבירות מסוג פשע

בלבד, ומשכך – לא נפל פגם בהתנהלות המשיבה. לבסוף נקבע, כי אף שהרשות השתהתה זמן רב בהפעלת סמכות האכיפה שבידה, אין היא מנועה מהגשת כתב-אישום, אף כי לעובדה זו חשיבות לעניין העונש – והדבר אכן הובא בחשבון עת נגזר עונשו של המבקש. כן דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, וקבע כי לאור הנסיבות המקלות הקיימות בעניינו של המבקש, לא נפל פגם בעונש שהושת עליו.

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיו אותם טעמים שהעלה בפני הערכאה קמא. בראשם של אלו מצויה הטענה, כי שימוש ההולם את יעוד הקרקע ואת התוכנית החלה עליה אינו שימוש הטעון היתר בניה.

5.דין הבקשה להידחות, שכן היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. הלכה פסוקה היא כי הרשות לערעור שני, הניתנת במשורה, נועדה לברר שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים לסכסוך, ואשר נודעת להן חשיבות כללית ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3), 123

(1982)). הסוגיה בה תלה המבקש את יהבו נדונה בעבר על ידי בית משפט זה, ובנסיבות העניין אין מקום להתערב במענה שניתן לה בדין. באשר ליתר טענות המבקש, הרי שאלה נטענו בעבר, וכמו אז – גם עתה נוגעות הן לעניינו הפרטני בלבד.

סעיף 204 לחוק התכנון והבניה הוא הוראה עונשית, שנועדה לתת מענה למי שמבצע "עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או לפי התקנות". סעיף 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967, קובע כי "שימוש חורג" טעון היתר. וכך מוגדר "שימוש חורג" בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה:

"שימוש חורג, בקרקע או בבנין – השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה".

כאמור, לפרשנות המוצעת על ידי המבקש התייחס בית משפט זה בעבר, והיא נדחתה. נקבע, כי "אף אם השימוש מותר על-פי תוכנית בניין עיר, אין בכך די ועליו להתאים גם להיתר הבניה של הבית הנידון" (בג"צ 609/75

ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו

פ"ד ל(2) 304, 308 (1976); וכן ראו ע"פ 95/57 מארש נ' היועץ המשפטי פ"ד יא(3) 1314, 1316 (1957); ר"ע 170/83 אורנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 276, 279 (1983)). לפיכך, מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את יעוד הקרקע, הנו שימוש חורג. הפרשנות לה טוען המבקש חותרת תחת תכליתו של היתר הבניה, והופכת הן את הבניה והן את השימוש לכשרים אף בלא היתר, ובלבד שהם עולים בקנה אחד עם התוכנית החלה על המקרקעין. עם כך אין להשלים.

לאור האמור, הבקשה נדחית.