רע"פ 2904/13 לירז גדרי נ. הועדה המקומית תכנון ובניה בני ברק

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב'

השופטת א' כהן )

מתאריך 6.3.2013 ב-עפ"א 19929-01-13, אשר בגדרו נדחה ערעורן של המבקשות על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבני-ברק (כב' השופט

י' שקד )

מתאריך 6.12.2012 ב-ת"פ 1470/11. במסגרת פסק הדין האמור הורשעו המבקשות בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר מכח סעיפים 204(א) ו-208

לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

בית המשפט לענייניים מקומיים הנכבד גזר על המבקשות עונש של תשלום קנס בגובה 8,000 ש"ח כל אחת והוציא נגדן צו איסור שימוש במבנה, מושא כתב האישום. כן הורה בית המשפט לענייניים מקומיים הנכבד למבקשות לחתום על התחייבות שלא לעבור על הוראות

חוק

התכנון והבניה.

להלן אביא את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקשות הוגש בתאריך 19.7.2011 כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בבני-ברק, אשר ייחס להן ביצוע עבודות בניה ללא היתר בניגוד לסעיף 145 ל חוק התכנון והבניה ושימוש במקרקעין ללא היתר – עבירה לפי סעיפים 204(א) ו-208 ל חוק התכנון והבניה ,

וביצוע עבודות בניה ועשיית שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או מתכנית – עבירות לפי סעיף 204(ב) וסעיף 208 ל חוק התכנון והבניה .

כתב האישום שהוגש נגד המבקשות, עוסק במבנה, שנבנה על פי הטענה ללא היתר, הממוקם בגוש 6195 ובחלקה 369 בדרך גהה (להלן:

המבנה ), אותו פיצלו

המבקשות לשתי יחידות דיור נפרדות המשמשות למגורים – בקומת הקרקע ובקומה הראשונה למבנה.

3.

בדיון שנערך בתאריך 21.6.2012 בבית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד העלו המבקשות טענת התיישנות בנוגע לאישומים שייחסו להם עבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר ובעקבות זאת התביעה חזרה בה מאישומים אלה. בשל כך, הצטמצם הדיון – בהמשך – לרכיב "השימוש במקרקעין ללא היתר" בהגדרת העבירה לפי סעיף 204(א) ל חוק התכנון והבניה , המורה כדלקמן:

"204. (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, או מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף או מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו."

כנגד אותו אישום הציגו המבקשות את הטענות הבאות: המאשימה לא הוכיחה היכן מצוי המבנה; המאשימה לא הוכיחה כי המבקשות עושות שימוש במבנה; המאשימה לא הוכיחה כי למבנה אין היתר בניה.

ביחס לטענות אלו, בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע בפסק דינו, כדלקמן:

(א)

הוכח בפניו זיהוי המבנה – תוך שהוא מסתמך לצורך זה, בין השאר, על עדותו של מפקח הבניה, מר אבי סילסי (להלן: מר סילסי ), שתיאר את חזותו הפנימית של המבנה – ככזה שהיה מפוצל לשתי יחידות דיור בקומת הקרקע ובקומה הראשונה. עדות זו נתמכה בתמונות שצילם מר סילסי במקום ובתשריט שהגיש לבית המשפט. מעבר לכך בית המשפט סמך את קביעתו בשאלת זיהוי המבנה, על עדות המבקשת 1, שלפיה: "ברור לה באיזה מבנה מדובר".

(ב)

הוכח בפניו כי נעשה שימוש במבנה מושא הבקשה. את קביעתו זו, ביסס בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, בין השאר, על הראיות הבאות: עדות מר סילסי שלפיה הוא זיהה את המבקשות בבית המשפט כמי שהיו באזור המבנה במהלך המדידות שביצע במקום ועל עדות המבקשת 1, שלפיה: "אביה הוריש לה מבנים המשמשים למגורים באותו מקום".

(ג)

הוכח בפניו כי למבנה לא היה היתר בניה. את קביעתו זו, ביסס בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד על עדותו של מר סילסי, שהעיד כי למבנה אין היתר בניה, ועל העובדה כי המבקשות לא הציגו היתר בניה למבנה – תוך שימוש בחזקה שלפיה אילו היה בידי המבקשות היתר בניה, הוא "היה מוצג לבית המשפט".

4.

נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הרשיע את המבקשות בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר – לפי סעיף 204(א) ל חוק התכנון והבניה , בצירוף סעיף 208 לחוק האמור.

5.

בתאריך 6.12.2012 גזר בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד את עונשן של המבקשות ובמסגרת גזר הדין, עמד, בין היתר, על הצורך למגר את הישנותן של עבירות על חוק התכנון והבניה ,

בין אם מדובר בעבירות של בניה ללא היתר כאמור, ובין אם מדובר בעבירות של שימוש ללא היתר. כשיקול

לקולא , הביא בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד בחשבון את מצבן האישי של המבקשות, כפי שתואר על ידי הסנגורית שלהן. לפיכך, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד על המבקשות את העונשים הנזכרים בפיסקה 1 שלעיל.

6.

המבקשות ערערו על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד – לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתאריך 6.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הנכבד את ערעורן של המבקשות. בית המשפט המחוזי הותיר על כנם הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד.

מכאן הבקשה שלפני.

טענות המבקשות

7.

במסגרת בקשת רשות הערעור, טוענות המבקשות כי עניינן מצדיק מתן רשות ערעור ודיון ב"גלגול שלישי", וזאת מהטעמים הבאים (שלא הועלו במתכונת זו בפני הערכאות הקודמות):

(א)

הבקשה מעלה שאלות משפטיות החורגות מדל"ת אמותיהן של המבקשות. בין היתר ציינו המבקשות בהקשר זה את הסוגיות הבאות:

1.

האם ניתן להרשיע נאשם בעבירה של "שימוש ללא היתר", מקום שהשימוש שהוא עושה במקרקעין עולה בקנה אחד עם היעוד החל על המקרקעין על פי תכנית המיתאר.

2.

האם כל שימוש שעושה אדם במבנה שנבנה ללא היתר, יש בו כדי לבסס את יסודות העבירה של "שימוש ללא היתר" ומה המקור הנורמטיבי לכך.

(ב)

לטענת המבקשות נגרם להן עיוות דין חמור, וזאת מהטעם שלשיטתן הן הואשמו והורשעו בעקבות כתב אישום, אשר נוסח בלשון כוללנית ומבלי שהמאשימה הפנתה בכתב האישום לדבר חקיקה ספציפי שיוכל להקים את חבותן בדין – והכל בניגוד לעקרון החוקיות (בהקשר זה מפנות המבקשות לפסק דינו של חברי כב'

השופט ס' ג'ובראן

ב-רע"פ 2777/11

פלונית נ' מדינת ישראל

(16.10.2012), שלפיו תינתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי", גם מקום שקיימים שיקולי צדק המצדיקים זאת).

8.

לגופו של עניין, טענו המבקשות כי הן הואשמו והורשעו בעבירה של איסור שימוש במבנה שלא היה לו היתר לפי סעיף 204(א) ל חוק התכנון והבניה , וזאת מקום שבו לא קיימת הוראת חוק ספציפית האוסרת שימוש כאמור.

את טענתן זו, מבססות המבקשות על הקונסטרוקציה המשפטית הבאה: סעיף 145(א)

ל חוק התכנון והבניה מקים את החובה לקבל היתר לגבי השימושים המפורטים בסעיפי המשנה של אותו הסעיף. לשיטתן, סעיף המשנה הרלבנטי הוא סעיף 145(א)(3)

ל חוק התכנון והבניה , הדורש, בין השאר, היתר לגבי: "כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או

כשימוש". מש פונים לתקנות –

תקנה 1

ל תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 מונה "שימוש חורג" בין ה"עבודות והשימושים" הטעונים היתר.

התיבה "שימוש חורג" מוגדרת בסעיף 1 ל חוק התכנון והבניה והיא מפרטת לטעמי המבקשות, שני סוגי שימושים במקרקעין, המהווים "שימוש חורג":

האחד , מקום שהשימוש לא הותר לפי כל תכנית, או לפי

חוק התכנון והבניה .

השני , מקום שהשימוש הינו למטרה שלא הותרה בהיתר הבניה שניתן.

המבקשות טוענות, כי נוכח הקונסטרוקציה המשפטית שהן מציעות – לא ניתן לקבוע כי הן אכן ביצעו שימוש חורג במבנה, מושא הבקשה. זאת, מאחר שלשיטתן, "תכנית המתאר" החלה על המבנה, מתירה שימוש במקרקעין למטרות מגורים – וזהו השימוש אותו עשו המבקשות בפועל במבנה. עוד צויין בהקשר זה כי הערכאות הנכבדות הקודמות כלל לא התייחסו לפרופוזיציה המועלית פה על ידי המבקשות, וזאת בפרט ביחס להגדרת "שימוש חורג" ב חוק התכנון והבניה ולנפקות הדבר ביחס לסעיף

145

ל חוק התכנון והבניה כאמור.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי

דין הבקשה להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

10.

בית משפט זה יעניק רשות ערעור לדיון "בגלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך

(עיינו : ר"ע 103/82

חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ; רע"פ 4515/07

אבו שנב נ' מדינת ישראל

(17.10.2007)), וכן במקרים מיוחדים ונדירים, הדורשים התערבות מחשש לעיוות דין (עיינו:

רע"פ 757/13

סייגבקר נ' מדינת ישראל

(24.1.2013); רע"פ 216/13

זלוב נ' מדינת ישראל (14.1.2013)).

11.

הטענות המפורטות בבקשה – לא הועלו על ידי המבקשות בצורתן זו בפני הערכאות הנכבדות הקודמות. יתר על כן בית משפט זה התייחס כבר בעבר לשאלות שהציגו המבקשות בפיסקה 7(א) שלעיל בשורה של מקרים. ב-רע"פ 727/08

גוטליב נ' מדינת ישראל (30.3.2008) (להלן:

עניין גוטליב )

נאמר על ידי חברי כב' השופט ס' ג'ובראן , כדלקמן :

"בפרשת אדיב איסמאעיל קבע בית-משפט זה באופן מפורש, כי אם השימוש למגורים הולם את ייעוד המקרקעין על-פי תכנית הבינוי, שימוש שנעשה במבנה שנבנה ללא היתר, הוא בגדר מעשה עבירה " (ההדגשה שלי – ח"מ ).

עיינו גם: רע"פ 10782/07

אדיב איסמעיל

עיאס נ' מדינת ישראל ועדה לתכנון ובניה גבעות אלוני (1.2.2008) (להלן ולעיל: פרשת אדיב איסמעיל ).

במצב זה, ברי כי לא מתעוררת בענייננו שאלה חדשה, שטרם הוכרעה , החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: פרשת אדיב איסמעיל ).

12.

גם טענת המבקשות שלפיה הן הורשעו בעבירה שאיננה כתובה עלי ספר, כפי שנוסח הדבר על ידן בבקשתן וכמפורט בפיסקה 7(ב) שלעיל – אין בידי לקבל, מאחר שגם שאלה זו נדונה בפסיקה. לענין האמור יפים הדברים שנפסקו ב-רע"פ

8986/06

סוזה נ' מדינת ישראל (18.2.2007), שלפיהם:

" לשון הוראת סעיף 204(א) ל חוק התכנון והבניה קובעת באופן ברור וחד-משמעי כעבירה גם את השימוש במבנה שנבנה לא היתר, זאת בנוסף לבניית המבנה עצמו ללא היתר "

(ההדגשות

שלי – ח"מ ).

13.

מכל המקובץ לעיל עולה כי העבירה הנזכרת בסעיף 204(א)

ל חוק התכנון והבניה כוללת בחובה שתי חלופות נפרדות: האחת נוגעת לביצוע העבודה במקרקעין והאחרת לשימוש שנעשה במקרקעין ללא היתר . לפיכך אינני מוצא מקום להיענות להשגות המבקשות, שלפיה הן הואשמו והורשעו בעבירה – בניגוד ל"עקרון החוקיות", מה גם שטענותיהם פה לא הועלו במתכונת זו וממילא לא לובנו בערכאות הנכבדות הקודמות, וסוגיות אלה נדונו כבר בעבר והוחלט בהן בניגוד לעמדתן של המבקשות כאן. בנסיבות אלו – לא מצאתי אף בסיס לטענת המבקשות לפיה נגרם להן עיוות דין במכלול.

14.

נוכח כל האמור לעיל – אני סבור כי הבקשה שלפני איננה נופלת בגדרם של אותם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, ולפיכך היא נדחית.