רע"פ 8986/06 אפרים סוזה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 2.3.2000, לבית-המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה כתב אישום (ת.פ. 322/00), המייחס לו עבירה של שימוש חורג ללא היתר לפי סעיפים 145 ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 (להלן: התקנות ).

לפי הנטען בכתב האישום, השימוש החורג היה בשימוש לצרכי מגורים במקום בו על-פי היתר הבניה יועד לשמש כחדר מדרגות ושטחי שירות אחרים.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת א' לוי ) הרשיע, ביום 2.12.04, את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וביום 29.12.04 גזר עליו קנס בסך 5,000 ש"ח וכן הורה לו בצו להפסיק את השימוש החורג עד ליום 1.7.05. בפסק-דינו דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים, בין היתר, את טענת המבקש, לפיה יש לבחון מחדש את ההלכה הקובעת, כי עבירה של שימוש חורג היא עבירה נמשכת.

על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש, ביום 13.2.05, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו שב וטען המבקש, כי יש לערוך רביזיה מן היסוד בהלכה הנוהגת, לפיה עבירה של שימוש חורג הינה עבירה נמשכת.

ביום 5.8.05 הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים. בית-המשפט המחוזי דחה, ביום 20.7.05, את הבקשה לעיכוב ביצוע בקובעו, כי למבקש דירה אחרת באותו בניין, כך שהוא יכול להגיע להסדר ולהתגורר בה.

ביום 27.9.06 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' בן יוסף) את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח המבקש מציין בבקשתו, כי רק ביום 2.3.2000 – כשש שנים לאחר קבלת תעודת גמר – הוגש כתב אישום כנגד המבקש בגין עבירת שימוש למגורים שהינו שימוש חורג מהיתר בנייה. עיקר טענתו הוא, כי יש לבחון מחדש ולערוך רביזיה בהלכה הנוהגת, לפיה עבירת שימוש חורג הינה עבירה נמשכת וכי מקום בו התיישנה העבירה העיקרית של בנייה חורגת ניתן יהיה להעמיד את מבצע העבירה לדין בכל עת וללא כל מגבלת זמן בגין שימוש חורג. לטענתו, דחיית טענה זו תיתן יד להמשך מציאות אבסורדית ובלתי אפשרית, בה נשללת האפשרות לקיומה של התיישנות בעבירה של בנייה בלתי חוקית, שכן תמיד ניתן יהיה להאשים את המשתמש בגין השימוש החורג, בו בזמן שהבנייה הבלתי חוקית נותרה על כנה ולא ניתן להרסה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי יש לראות בעבירת השימוש ללא היתר כעבירה "משנית" לעבירת הבניה ללא היתר בסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, ולפיכך לטעמו מקום שעבירת הבניה ללא היתר מתיישנת – מתיישנת גם עבירת השימוש ללא היתר באשר האחרונה הינה משנית לעבירה העיקרית, היא עבירת הבניה.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, הלכה היא, כי עבירת השימוש בסטייה מהיתר היא עבירה נמשכת, שניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום, כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר לאותו שימוש חורג. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי אין בסיס לטענת המבקש, לפיה עבירת השימוש נבלעת בעבירת הביצוע של הבניה בהיותה עבירה משנית בלבד לעבירת הבניה ללא היתר.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש מבסס את בקשתו על הטענה, כי יש לשנות את ההלכה הקיימת בעניין היות עבירת השימוש היא עבירה נמשכת.

דין הטענה להידחות.

קביעת הערכאות הקודמות – לפיה הלכה היא, שעבירת השימוש הינה עבירה נמשכת, אשר ניתן להגיש בגינה בכל עת כתב אישום כל עוד השימוש לא הופסק או ניתן היתר כדין לאותו שימוש חורג – בדין יסודה (ראו ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עזבון המנוחה רחל גלמובצקי , פ"ד נח(5) 34). בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה.

עוד טוען המבקש, כאמור, כי מקום שעבירת הבניה ללא היתר מתיישנת – מתיישנת גם עבירת השימוש ללא היתר באשר האחרונה הינה משנית לעבירה העיקרית, היא עבירת הבניה.

אף דינה של טענה זו להידחות מכל וכל.

הוראת סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה קובעת:

" עונשין

(א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס (או) 20 מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף (או) 20 מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו". [ההדגשה הוספה – ס.ג' .]

לשון הוראת סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה קובעת באופן ברור וחד-משמעי כעבירה גם את השימוש במבנה שנבנה לא היתר, זאת בנוסף לבניית המבנה עצמו ללא היתר. משמע, הוראת סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה כוללת בחובה שתי עבירות נפרדות, אשר האחת נוגעת לביצוע העבודה והאחרת נוגעת לשימוש הנעשה במקרקעין. מכך עולה, כי עבירת השימוש ללא היתר הינה עבירה נפרדת, העומדת בפני עצמה ולכן הגם שפעולת הבנייה ללא היתר מתיישנת, עבירת השימוש החורג כעבירה נמשכת עומדת לחובתו של המשתמש ללא היתר במקרקעין. לפיכך, אין לומר, כי עבירת השימוש נבלעת בעבירת הביצוע של הבניה בהיותה "עבירה משנית" בלבד לעבירת הבניה ללא היתר.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.