רע"פ 10987/04 ח'ליל חאמד נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' כהן, א' אברהם ו- ג' (דה-ליאו) לוי) בו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת.

2.המבקש היה מעורב באירוע, במהלכו דקר את המתלונן משחשד בו כי הטריד מילולית את אשתו. המבקש לא עצר בכך אלא המשיך ודקר גם אדם נוסף, שבא לעזרתו של המתלונן. בין לבין שבר את חלונות הרכב, בו הסתגר המתלונן וחתך את שני הצמיגים השמאליים של הרכב. המבקש הורשע על פי הודאתו בשלוש עבירות: פציעה בנסיבות מחמירות; החזקת סכין למטרה לא כשרה; וחבלה במזיד ברכב. בית משפט השלום גזר על המבקש 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 12 חודשים נוספים על תנאי.

3.הבקשה שלפני עוסקת כולה בחומרת העונש שנגזר על המבקש. לטענת המבקש, בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי להודייתו, לתסקיר המבחן ולעובדה כי נערכה "סולחה" בין המעורבים באירוע. עוד הוסיף המבקש, כי הרשעותיו הקודמות נבעו ממעשים שעשה בטרם נישא וכי בית המשפט לא התייחס לגילו הצעיר ולהיותו מפרנס משפחה. לבסוף טען, כי היה מקום לתת משקל גם לאשמת המתלונן לאירועים ולכך שהפציעות שנגרמו לא היו חמורות.

4.דין הבקשה להדחות. הלכה היא כי על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער אלא במקרים חריגים ומקרה זה אינו נמנה עליהם. שיקול הדעת הסופי בגזירת הדין מצוי בידי בית המשפט ועליו לאזן בין כל האינטרסים והשיקולים הרלבנטיים. כך למשל בית משפט זה כבר קבע כי "גם אם עשויה להיות סולחה שיקול לזכות, אין היא שיקול מכריע ובוודאי שאין היא מחייבת את בית המשפט לעת גזירת עונשו של נאשם שהורשע" (דנ"פ 3261/03 סרחאן נ' מ"י (לא פורסם)) כמו כן נקבע כי "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט...ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע" (ע"פ 344/81, 359 מ"י נ' סגל

ואח' , פ"ד לה (4) 313, 318 ד). בניגוד לדברי המבקש, בית משפט השלום היה מודע לשיקולים השונים, הוא אף ציין אותם בגזר דינו ובסופו של יום לאחר ששקל ואיזן כראוי גזר את שגזר. בכגון דא אין מקום למתן רשות ערעור ובוודאי כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי".

5.למעלה מן הצורך יודגש מעשהו החמור של המבקש, אשר יצא בחיפוש עם סכין אחר מי שהיה חשוד בעיניו בהטרדה מילולית של אשתו. משמצא אותו דקרו וכך גם את חברו. באפשרותו היה למנוע את האירוע בטרם יתרחש והיה לו די זמן כדי לפתור את חילוקי הדעות בדרכי שלום. בית משפט זה חזר וגינה את תת-תרבות הסכין ואת הנוהג המגונה של יישוב מחלוקות באמצעות סכינים:

"נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו" (ע"פ 6720/04 מ"י נ' זחאיקה (טרם פורסם))

ובפרשה אחרת נקבע "שראוי כי ייצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של זולתו ייסגר בבית-האסורים לתקופות שנים: לא לתקופת שבועות ולא לתקופת חודשים. זו הדרך שידענו לביעור הנגע" (ע"פ 6432/99, 6468 איברהים נ' מ"י (לא פורסם)). אשר על כן, העונש שנגזר על המבקש בענייננו אינו בלתי הולם (ראו והשוו: ע"פ 4597/00 עובדיה נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 4333/04 קונדוס נ' מ"י (טרם פורסם); ע"פ 7392/02 נניקשוילי נ' מ"י (לא פורסם)).

6. הבקשה נדחית.