ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ. נאסר חסן

1.

בפניי בקשה מטעם המדינה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות שהוטל על המשיב, עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על קולת העונש שהוטל עליו.

2.

המשיב הורשע, על פי הודייתו, בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, המשיב, אשר סבר כי בעלה של אחותו (להלן:

המתלונן ) התבטא במילים קשות כנגד אחת מאחיותיו, הגיע אל חנותו של המתלונן והמתין במקום על מנת לתקוף אותו, כשהוא מצויד בסכין ומיכל גז מדמיע. כשהגיע המתלונן לחנות, דקר אותו המשיב דקירה עמוקה מצד שמאל, תוך שהוא אומר למתלונן כי "ילמדו לקח".

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) הטיל על המשיב שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; פיצוי למתלונן בסך 35,000 ₪ וקנס בסך 5,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. מועד תחילת ריצוי העונש נקבע ל-45 ימים לאחר יום 2.4.2009. בגזר הדין, נקבע שהמקרה דנן הינו מקרה חריג בו אין למצות את הדין עם המשיב. זאת, בין היתר, מן הנימוקים הבאים: המשיב הוא כבן 40 שנים, וללא כל עבר פלילי; המשיב הוא בעל משפחה ואב ל-4 ילדים, נורמטיבי בהתנהלותו ותורם למשפחה ולחברה; למשיב נולד תינוק עם מום בלב, הזקוק לביקור ההורים מספר פעמים ביום; המשיב הביע חרטה על מעשיו; תסקיר קצין המבחן מלמד על אדם חיובי ונורמטיבי; המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. עוד נקבע כי בנוסף לנסיבות המיוחדות של המשיב, יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבהמשך שיקומו של המשיב, כדי שיחזור להיות חבר חיובי ומתפקד בחברה.

4.

המבקשת הגישה ערעור על גזר הדין לבית משפט זה, ובו נטען כי העונש שהושת על המשיב חורג לקולא, באופן שאינו משיג את מטרות הענישה ואינו מתיישב עם מדיניות הענישה הראויה. בערעור טוענת המבקשת כי העונש אשר הוטל על המשיב אינו הולם את חומרת העבירה בה הורשע ונסיבות ביצועה. לשיטתה, נסיבות ביצוע העבירה מלמדות על תכנון מוקדם ונחישות להביא לפציעה קשה של המתלונן. לטענתה, הודאת המשיב ניתנה רק לאחר שנשמעה עדותם של המתלונן ואחיו, כי אף שהמשיב הביע חרטה במועד הטיעונים לעונש, הרי שעל-פי העולה מתסקירי שירות המבחן המשיב לא גילה חרטה ולא נטל אחריות. המבקשת מצביעה על הפגיעה הקשה במתלונן. לטענת המבקשת, אם יחל המשיב לרצות את עונשו בעבודות שירות, בטרם יישמע הערעור, עשוי הדבר להשליך על תוצאת הערעור ולפיכך מבקשת לעכב את ריצוי העונש עד להכרעה בערעור. לדבריה, לא יגרם למשיב נזק אם יעוכב ריצוי העונש עד לאחר שמיעת הערעור.

5.

סנגורו של המשיב מתנגד לעיכוב ביצוע עונש המאסר. הסנגור סומך ידיו על נימוקי בית המשפט המחוזי, וגורס שגזר הדין שנקבע הינו מוצדק וראוי לאור נסיבותיו האינדיבידואליות של המשיב. בין היתר, טוען הוא כי הפגיעה במתלונן לא הייתה חמורה, ובפרט מדגיש הוא את המום אשר התגלה בליבו של בנו של המשיב ואת העובדה שהמשיב הוא אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי. לטענת הסנגור, גזר הדין אינו חורג מהנהוג לגבי מקרים דומים, ולהוכחת טענתו מפנה הוא, בין היתר, לע"פ 5133/08 בר ציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.1.2009) (להלן: עניין בר ציון ); ת"פ 3184/04 מדינת ישראל נ' דאהר (לא פורסם, 15.5.2005) (להלן: עניין דאהר ); ת"פ 1152/02 מדינת ישראל נ' באסל (לא פורסם, 1.5.2003) (להלן: עניין באסל )).

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בגזר הדין וביתר החומר שהוצג בפני, ראיתי לנכון לעכב את ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המשיב על-ידי בית המשפט המחוזי.

הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - לרבות עונש מאסר בעבירות שירות – מתבצעת על על-פי מכלול שיקולים וביניהם מהות העבירה, נסיבותיה, סיכויי הערעור, עינוי הדין אשר עשוי להיגרם לנאשם מעצם דחיית ריצוי העונש והאינטרס הציבורי לאפשר למדינה למצות את זכות הערעור שלה (ע"פ 10315/05

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 9.11.2005); ע"פ 4804/05 מדינת ישראל נ' סילאוי (לא פורסמה, 6.6.05)). כאשר עסקינן בעיכוב עונש מאסר בעבודות שירות, תיטה הכף לטובת היעתרות לבקשה (ראו: ע"פ 2929/2 מדינת ישראל נ' סבירסקי

(לא פורסמה, 2.4.2003); ע"פ 4940/05 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסמה, 14.6.2005)). זאת, בין היתר, משום חשש לפגיעה בזכות הערעור של המדינה מקום בו ירצה הנידון את עונשו או חלק משמעותי שלו, וממילא גם חשש לפגיעה באינטרס הציבורי בכבילת ידי בית המשפט בבחנו את הערעור (ע"פ 3195/05 מדינת ישראל נ' זיני (לא פורסם, ניתן ביום 14.4.05); ע"פ 4940/05 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסם, ניתן ביום 14.6.05)). עם זאת, יודגש כי קבלת בקשות המדינה לעיכוב ביצוע עבודות שירות אינה מיידית, ובמקרים מסוימים תומכים האינטרסים של הפרט בהשתת העונש סמוך למתן גזר הדין. כך, למשל, יינתן משקל לפגיעה שיצור עיכוב ביצוע העונש במהלך חייו ושיקומו של המורשע (ע"פ 1154/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 14.2.2007)).

במקרה דנן, עונש המאסר עומד על שישה חודשי מאסר בלבד, שירוצו, כאמור, בעבודות שירות. במצב זה, ביצוע גזר הדין יביא, כך נראה, לייתור הדיון בערעור שהוגש על ידי המבקשת. על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, גזר הדין שהוטל על המבקש הוא קל יחסית לנהוג בעבירות חבלה בנסיבות מחמירות, ובפרט כאשר מערבות הן שימוש בסכין (וראו: רע"פ 10987/04 חאמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.12.2004); ע"פ 10925/08 מסארווה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 4.5.2009); ע"פ 4111/08

הרשנזון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2008)). הפסיקה אותה הציג בפניי סנגורו של המשיב אכן מגלה מקרים בהם הוטלו עונשים בסדרי גודל דומה לאשר נגזר על המשיב. ואולם, נסיבות המקרים הללו שונים, לכאורה, מעניינו של המשיב בהיבטים של שיקום, הרקע לביצוע העבירה, תוכנו של הסדר-הטיעון, ותקופות המעצרים בהם היו נתונים המורשעים. סבורני, אפוא, כי אין בהכרח בפסיקה זו כדי לשלול את סיכויי הערעור של המבקשת. יתר על כן, לא שוכנעתי כי מצבו של המשיב מגלה שיקולים מיוחדים לטובת ביצוע מיידי של העונש.

אי לכך הבקשה מתקבלת. עונש המאסר של המשיב יעוכב עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת.