ע"פ 10315/05 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

המשיב שימש בעבר כאב-בית באחד מבתי הספר, ונהג להסיע תלמידות – קטינות במונית בה נהג, לעיתים בשכר ולעיתים בלעדיו. על רקע זה הפך המשיב איש אמונן של אותן הקטינות, עד שגבר עליו יצרו. לטענת המערערת, בשתי הזדמנויות, האחת בקיץ של שנת 2004, והאחרת בינואר 2006, הוביל המשיב שתיים מן קטינות למקום מבודד, ושם ביצע בהן מעשים מגונים.

המשיב הודה בעובדות שיוחסו לו, ולאחר שהורשע עתרה המערערת, במסגרת הסכם טיעון, לגזור לו שנת מאסר, מאסר על-תנאי וכן לפסול אותו לצמיתות מלנהוג ברכב ציבורי.

לאחר שלבית המשפט הוגש תסקיר של שירות המבחן והצדדים טענו לעונש, נגזרו למשיב 6 חודשי מאסר בהם ישא בעבודות שירות, 36 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, והוא חויב לפצות כל אחת מהמתלוננות בסכום של 5,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו מלינה המערערת על קולת העונש.

בית המשפט המחוזי הגדיר את העבירות אותן ביצע המשיב כראויות לסלידה ולגינוי, באשר גם אם אינן מן החמורות בתחום זה, היה בהן ניצול האמון שנתנו בו הקטינות. אולם, משניגש בית המשפט לתרגם זאת לשפת הענישה, הוא נהג במערער במתינות יתרה ולא מוסברת.

איננו סבורים כי מעשיו של המערער מצויים במדרג נמוך של סולם החומרה, הואיל וגם אם לא נלוותה להם פגיעה פיסית, מותר להניח כי יהיו גם יהיו להם השלכות על נפשן של הקטינות. על אלו האחרונות מצווה בית המשפט להגן, במיוחד מפני מי שהקטינות רוחשות לו אמון עקב היכרותן הממושכת עמו. קטינות מסוג זה חשופות לפיתוי, ולא תמיד נתברכו בחוש זהירות מפותח. על כן, וכדי למנוע את ניצולן לרעה על ידי סוטים למיניהם, יש להגיב גם על עבירות מן הסוג שביצע המערער בגזירתו של מאסר ממש, ואולי בדרך זו תושג גם הרתעתם של הרבים. לא נעלמו מעינינו הנסיבות המייחדות את המשיב – שיתף פעולה עם חוקריו, לא נהג בקטינות באלימות, פוטר מעבודתו, והיותו חסר עבר פלילי – ברם, לכל אלה נתנה המערערת את דעתה שעה שעתרה לעונש מתון, ואיננו סבורים כי היתה עילה להקלה נוספת בתחום זה.

לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונש המאסר בו ישא המשיב על שנה אחת. יתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא - יישארו על כנם.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, ביום כ"ה בניסן תשס"ו (23.4.2006), עד לשעה 11.00.