ע"פ 1154/07 מדינת ישראל נ. פלוני

בקשת המדינה לעיכוב ביצוע העונש שנגזר על המשיב בגין עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות עד למתן פסק דין בערעורה של המדינה על קולת העונש.

1.

ביום 21.9.06 הורשע המשיב, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן היה המשיב שותף בתקיפתו של המתלונן, על רקע קשריו עם אחותו של נאשם נוסף (להלן: האח ). המשיב הגיע ברכבו יחד עם האח ונאשם נוסף, תקף והכה את המתלונן באגרופים ובבעיטות, כאשר האח תוקף אותו אף באמצעות מוט ברזל. המשיב והאח דחפו את המתלונן לשיחים, רדפו אחריו והמשיכו להכותו ולאיים עליו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות, לרבות שברים מרוסקים בראשו, צווארו, ידו השמאלית וארובת עינו השמאלית.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' קפלן-הגלר) החליט לעשות שימוש בסמכותו על-פי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ולבטל את הרשעתו של המשיב. תחתיה נקבע כי המשיב ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. על המשיב נגזר לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות; הוא הועמד במבחן למשך שנה; חתימה על התחייבות בסך 3,000 ₪ להימנע מעבירה שיש בה אלימות, תוך שנה מיום מתן גזר הדין; מתן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪. בית המשפט ציין את חומרת המעשים והעבירות אשר ביצע המשיב ואת תופעת האלימות הקשה הפושה בחברה, אשר יש להתייחס אליה בחומרה ולפעול נגדה ביד קשה. מנגד התחשב בית המשפט בכך שהמשיב הינו צעיר, שרק עבר את סף הבגירות במועד ביצוע העבירה, נעדר עבר פלילי ובעל אורח חיים נורמטיבי. בית המשפט ציין את העדויות החיוביות שהובאו על התנהגותו ואופיו של המשיב, ואת חרטתו העמוקה על מעשהו. כמו כן ציין בית המשפט כי לא המשיב הוא שזימן את חבריו לתקיפה, אלא נענה לזימון של האח, וכן שהמשיב אף לא מואשם בעבירה של איומים. בית המשפט אף התבסס בהחלטתו על תסקיר שירות המבחן החיובי שהוגש בעניינו של המשיב.

ביום 24.1.07 התקבלה ואושרה התוכנית שהוצעה על ידי שירות המבחן לשירות לתועלת הציבור שיבצע המשיב. באותו מועד דחה בית המשפט את בקשתה של המדינה לעיכוב ביצוע העונש שנגזר על המשיב.

3.

בא-כוח המבקשת טען בפני כי סיכויי הערעור טובים מאחר שהעונש שנגזר על המשיב מופרז לקולא. לטענתו, תחילת ריצוי העונש יסכל את ערעור המדינה ויכבול את שיקול דעתו של בית המשפט שלערעור, בעוד שעיכוב הביצוע לא יגרום כל נזק למשיב. עוד ציין כי מדיניותו העקבית של בית משפט זה הינה לעכב ביצוע עבודות שירות בשל ערעור של המדינה על קולת העונש. כן העלה אפשרות לקבוע מועד קרוב לשמיעת הערעור בפני בית המשפט. בא-כוח המדינה ציין כי לא היה הסדר בין הצדדים לעניין הטיעונים לעונש.

4.

באת-כוח המשיב העלתה תחילה טענה מקדמית לפיה לא ניתן לעכב צו שרות לתועלת הציבור אשר ניתן ללא הרשעת הנאשם, שכן לא מדובר בעונש. לגופו של עניין טענה שהמשיב יהיה מוכן לוותר בערעור על הטענה לפיה אין לקבל את הערעור בשל כך שהמשיב כבר סיים לרצות את עונשו. כן טענה שבין הצדדים היתה הסכמה לפיה ההגנה תבקש את ביטול הרשעתו של המשיב. היא מציינת שנפסק כבר כי החלטה המורה שלא לעכב ביצוע העונש לא תכבול את שיקול דעתו של בית המשפט שלערעור. כמו כן נפסק שברירת המחדל היא שאין לדחות ביצוע העונש, בין היתר משיקולים שיקומיים, ולטענת הסנגורית אין סיבה לסטות מרציונאל זה כאשר המבקשת היא המדינה. הסנגורית הדגישה כי יגרם נזק למשיב מעיכוב הביצוע, שכן הוא מצוי במסלול תובעני של מצטיינים בבית ספר ימי, ואף אמור להתגייס בעוד שנה וחצי. לפיכך יש משמעות, הן מבחינתו, והן מבחינת הצבא, שיסיים את ריצוי עונשו, ימשיך בלימודיו ויתגייס כאשר ריצוי העונש כבר מאחוריו. לטענתה, המשיב הסכים והיה מעוניין בביצוע עבודות השירות והוא רואה בהן חלק מהליך הכפרה שלו על מעשיו. לעניין סיכויי הערעור טענה הסנגורית כי אלו נמוכים, למרות התוצאה החריגה. החלטת בית המשפט המחוזי ארוכה ומנומקת ונסיבות המקרה מיוחדות ומצדיקות את הגישה המקלה.

יצוין כי לעניין טענתה המקדמית של הסנגורית, טענה באת-כוח המבקשת כי הצו לתועלת הציבור מצוי בפרק של דרכי ענישה, ולפיכך הוא עונש שניתן לעכבו.

5.

ראשית אתייחס לטענה המקדמית שהועלתה על ידי הסנגורית, לפיה לא ניתן לעכב ביצוע של צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, שכן אין מדובר בעונש. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 87(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) קובע:

87. דחיית מועדים

(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית המשפט לפיה, רשאי בית המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.

(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ג) בית המשפט הדוחה ביצועו של עונש לפי סעיף זה רשאי להתנות את הדחיה במתן ערובה ובתנאים אחרים שימצא לנכון; על ערובה הניתנת לפי הוראה זו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 38 עד 40 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-196514.

(ד) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור.

אכן צודקת לטעמי הסנגורית בטענתה כי סעיף 87 מסב תחולתו לעיכוב ביצועם של עונשים בלבד. כן סבורה אני שיש טעם בטענתה שאין גזירה אוטומטית מהימצאותו של סעיף בפרק ו' לחוק העונשין, שכותרתו היא "דרכי ענישה" לבין תחולתו של סעיף 87. כך למשל, סברתי כי עיכוב ביצוע של פיצוי המתלונן, הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין, יעשה בהתאם לשיקולים המובאים בחשבון במתן עיכוב ביצוע אזרחי, וזאת בשל הסממנים האזרחיים המאפיינים פיצוי זה (ראו ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4) 1545). עם זאת, ככל שמדובר בהטלת צו שירות לתועלת הציבור, אני סבורה כי למצער לצורך תחולת סעיף 87 לחוק העונשין, ניתן לראות בצו זה אמצעי ענישה, וזאת גם אם הוא נלווה לאי הרשעתו של הנאשם.

אמנם, הטלת צו שירות לתועלת הציבור, במיוחד כשהיא נלווית לאי הרשעתו של הנאשם, הינה אמצעי טיפולי ושיקומי באופיו (ראו ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נד(3) 685 (2000)). עם זאת, איני סבורה כי מימד זה של הצו מונע ממנו להיות מוגדר גם כאמצעי ענישה שבא בעקבות קביעתו של בית המשפט כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, וזאת לפחות לצורך סעיף 87, כך שניתן יהיה לעכב את ביצועו. פרשנות אחרת תביא לתוצאות בלתי הגיוניות. למעשה, עמדת הסנגורית הינה כי לא ניתן יהיה כלל לעכב ביצועו של צו מעין זה, כאשר הוא ניתן ללא הרשעה, שהרי לשיטתה סעיף 87 לא חל על אמצעי זה, וכן ספק אם ניתן לומר שהטלת אמצעי זה נופלת בגדר המשפט האזרחי, ולפיכך אף עיכוב הביצוע בתחום האזרחי לא יחול עליו. פרשנות מעין זו, על אף שהיא לטובתו של המשיב בעניין זה, אין בה היגיון וטעם, והיא אף עלולה להיות לרועץ לנאשמים במקרים אחרים. כך למשל, נאשם שלא הורשע והוטל עליו צו לתועלת הציבור, אך הוא מעוניין לערער על עצם הרשעתו, לא יוכל לבקש את עיכוב ביצוע הצו עד להכרעה בערעור. מעבר לכך, במקרה בו נקבע מועד לתחילת ביצוע השירות לתועלת הציבור בגזר הדין, מוענקת לבית המשפט סמכות לדחות פעם נוספת את תחילת הביצוע בסעיף 87 לחוק העונשין. לפיכך, אדם שיוטל עליו צו שירות לתועלת הציבור לא יהיה זכאי לבקש דחייה נוספת במועד תחילת הביצוע אם לא חל עליו סעיף 87 (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 265 (2000) (להלן: עניין שוורץ )).

על כך אוסיף כי נראה שהפסיקה נטתה לראות באמצעי זה של צו שירות לתועלת הציבור אמצעי ענישתי, למרות אופיו השיקומי-טיפולי. כך למשל התבטאה השופטת נאור (בדעת מיעוט באותו עניין):

"דומה שאיש לא יחלוק שהשירות לתועלת הציבור הוא בגדר עונש. בענין מוסד משפטי זה הקל המחוקק, כזכור, על מלאכתנו כשקבע בסעיף 71א(א) לחוק העונשין כי בית המשפט רשאי לחייב את המורשע בצו בשירות לתועלת הציבור "במקום כל עונש אחר או בנוסף אליו". גם שירות לתועלת הציבור, כמוהו כפיצויים, הוא עונש מסוג מיוחד, המתווסף על העונשים "הקלסיים" הקבועים בצידן של עבירות. העובדה שניתן להטיל שירות לתועלת הציבור גם ללא הרשעה, על אף שמדובר בעונש, מלמדת כי אין מניעה עקרונית לצרף, בהוראה מיוחדת, סנקציה עונשית גם כשהנאשם אינו מורשע" (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418, 448-449 (2002)).

אף מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 71א לחוק העונשין עולה כי המחוקק ראה באמצעי זה אמצעי ענישה שאופיו הוא טיפולי-שיקומי. אמרה על כך השופטת דורנר:

"סעיף 71א לחוק חוקק על-סמך הצעה שהוכנה על-ידי הוועדה לדרכי ענישה ולטיפול בעבריין, ברשות השופט חיים כהן. בעקבות נסיון שנרכש באנגליה המליצה הוועדה להוסיף לדרכי הענישה הקבועות בחוק את השירות לציבור, וזאת כאמצעי טיפולי העשוי לחנך את העבריין, להקנות לו ערכי עבודה ומוסר ובכך להביא לשיקומו. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הסמכות המוצעת נועדה לגוון את דרכי הענישה לגבי עבירות שאינן חמורות כאשר בית-המשפט סבור שהעונש הראוי אינו עונש מאסר. ראו ה"ח תשל"ח, 284. ואולם, בחוק עצמו לא הוגדרו העבירות לגביהן מוסמך בית-המשפט להטיל שירות לציבור עם או בלי הרשעה. בכך הלך המחוקק הישראלי אחר המחוקק האנגלי בהותירו לבית המשפט שיקול דעת רחב, ואף הרחיק מן הדגם האנגלי בכך שאפשר להטיל אמצעי זה ללא הרשעה" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337, 341 (1997)).

(כן ראו רע"פ 2765/01 לוינסון נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3) 1979).

עם זאת, הושארה שאלה זו בצריך עיון בעניין אחר (רע"פ 4107/02 אסד נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 248 (2003). דעת המיעוט של השופטת פרוקצ'יה סברה כי באמצעי זה טמונים מאפיינים שיקומיים לצד מאפיינים עונשיים). לפיכך אדגיש כי איני קובעת דבר באשר לשאלה הרחבה האם צו שירות לתועלת הציבור מהווה עונש, אם לאו, וכל קביעתי מצטמצמת לתחולתו של סעיף 87 לחוק העונשין על אמצעי זה.

אשר על כן, הטענה המקדמית בעניין זה נדחית. אעבור עתה לבחינת העניין לגופו.

6.

מדיניותו של בית משפט זה הינה להיעתר לבקשות המדינה לעכב ביצוע עונש מאסר בעבודות שירות עד להכרעה בערעור שהגישה המדינה על קולת העונש. הטעמים לכך הם הרצון שלא לפגוע בזכות הערעור של המדינה, שעלולה להיפגע באופן ממשי אם ירצה הנידון את עונשו או חלק משמעותי שלו, והפגיעה באינטרס הציבורי שלא לכבול את ידי בית המשפט בבוחנו את הערעור מעצם כך שהעונש כבר רוצה (ראו ע"פ 10315/05 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 2005(4) 1063 וההפניות שם). אותם טעמים עומדים בבסיס עיכוב צו שירות לתועלת הציבור. יוער כי טעמים אלו אף עומדים בבסיס היענות התביעה ברגיל לבקשות עיכוב ביצוע שמגישים נידונים אשר נגזרו עליהם עונשי מאסר בעבודות שירות או עונשי מאסר קצרים, ואשר הם מערערים על עונשם.

7.

עם זאת, יש להדגיש כי ברור שקבלת בקשות המדינה לעיכוב ביצוע עבודות שירות או צו לתועלת הציבור אינה אוטומטית. הכלל שנפסק בעניין שוורץ הינו כי עונש מאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין, ועל המבקש את עיכוב הביצוע לשכנע כי בנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים בסוגיה. אמנם, כלל זה מניח כי האינטרס הציבורי הוא העומד בבסיס ריצוי העונש מידית לאחר מתן גזר הדין, אך אני סבורה כי ישנם אינטרסים של הפרט הנידון שיכולים אף הם לתמוך במקרים מסוימים בהשתת העונש סמוך למתן גזר הדין. כך למשל, השיקול השיקומי של נידון אשר רוצה לכפר על מעשיו, להשתקם ולהשאיר את מעידתו מאחוריו. כך גם הפגיעה בפרט שהודה בביצוע העבירה, רוצה להמשיך בחייו ולסיים עם חובתו לחברה בריצוי עונשו מוקדם ככל הניתן, ואשר ריצוי העונש בשלב מאוחר יותר יכול לפגוע באינטרס כלשהו שלו, כגון פגיעה בלימודים, בעבודה, בגיוס לצבא וכו'. יש לבחון את השיקולים השונים הרלוונטיים ולערוך איזון ביניהם. אחד מהשיקולים המרכזיים שיש לבחון במקרים מעין אלו, אל מול החשש מפגיעה בזכות הערעור של המדינה ומכבילת שיקול דעתה של ערכאת הערעור, הינו סיכויי הערעור שהגישה המדינה, וזאת לצד שיקולים נוספים של הפרט הנידון.

8.

אומר כבר כעת כי סבורני שמקרה זה מעלה שורה של נסיבות מיוחדות המצדיקות דחיית בקשתה של המדינה.

ראשית אתייחס לסיכויי הערעור שהוגש על ידי המדינה. בחנתי את הטענות לעניין הערעור וביקשתי להעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות גזר הדין. שבתי וקראתי את פסק דינו של בית המשפט קמא המדגיש את ייחודיותו של המקרה, ואת היותו של המשיב נגרר אחרי קריאתה של אם חברו ואחרי חברו אשר ביקש לתקוף את בן זוגה של אחותו. המשיב עשה שימוש בידיו בלבד, בעוד האח הוא זה שהכה את המתלונן גם באמצעות מוט ברזל. כן עולה מתסקיר שירות המבחן כי המשיב ביקש לשפר את תדמיתו בעיני חבריו במעשיו אלו.

אין חולק, ואף הסנגורית הסכימה לכך, כי התוצאה בעניינו של המשיב היא חריגה. המשיב הואשם בביצוע עבירת אלימות חמורה בהיותו בגיר, דבר הגורר אחריו, בדרך כלל, הרשעה המלווה בעונש משמעותי הכולל מאסר בפועל. עם זאת, נסיבותיו של עניין זה מיוחדות הן, כאמור, והן נסקרו בפירוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נסיבות אלו מצביעות על הכיוון השיקומי ככיוון הנכון בתיק. אמנם יתכן כי ערכאת הערעור תעדיף שיקולים אחרים בעניין זה הנוגעים לאינטרס הציבורי, אך לא ניתן להתעלם מהאינטרס השיקומי החזק הקיים במקרה זה. יש לציין כי החלטתו של בית המשפט המחוזי תואמת אף את המלצת שירות המבחן. לכך יש להוסיף את העובדה שהמדינה הסכימה במסגרת הסדר הטיעון שערכה עם המשיב כי הסנגוריה תטען לביטול הרשעתו של המשיב. אמנם אין בכך כדי למנוע מהמדינה להגיש ערעור על אי הרשעתו ועל קולת עונשו, אך אני סבורה כי יש בכך, למצער בנסיבות מקרה זה, להשפיע על ההחלטה אם ליתן עיכוב ביצוע לבקשת המדינה (וראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' נמרודי , תק-על 2002(1) 32).

באשר לחשש מכבילת שיקול דעתה של ערכאת הערעור ומפגיעה בזכות המדינה לערער. ראשית, חלקו של ערעור המדינה נסב על אי הרשעתו של המשיב. אם תחליט ערכאת הערעור כי מן הראוי להרשיעו, הרי שהשלמת ריצוי העבודות לתועלת הציבור לא יהיה בה כדי להשפיע על החלטה זו. באשר להחמרה בעונש, הסנגורית הצהירה כי לא תטען שיש להימנע מהחמרה בעונש שהוטל על המשיב בשל כך שהוא סיים לרצות את העבודות לתועלת הציבור, או את חלקן. עבודות אלו הן, כאמור, בעלות היבט שיקומי-טיפולי מובהק. אם תחליט ערכאת הערעור כי יש להשית על המשיב עונש שעניינו הרתעתי בעיקרו, הרי שלא מן הנמנע שתעשה זאת גם אם יסיים המשיב לבצע את העבודות לתועלת הציבור.

שיקול נוסף הינו הנזק שיגרם למשיב מעיכוב הביצוע. אין בידי לקבל את טענת המדינה כי לא יגרם לו כל נזק. ראשית, המשיב זכאי לרצות את עונשו בסמוך לגזר הדין כחלק מהליך שיקומו, הרצון לכפר על מעשיו ולהמשיך הלאה בחייו. המשיב מצוי במסלול לימודים תובעני ואמור להתחייל בעוד כשנה וחצי. החשש מפגיעה בשירותו הצבאי של המשיב עולה ככל שריצוי עונשו מתאחר ומתקרב למועד גיוסו.

9.

מששקלתי את כל השיקולים הנוגעים הן למשיב כפרט והן לאינטרס הציבור, תוך עריכת איזון בין שיקולים אלו, שוכנעתי כי למשיב עלול להיגרם נזק רב מדחיית ביצוע העונש, בעוד שהאינטרס הציבורי אינו מצדיק במקרה זה את עיכוב ביצוע העונש. לאור זאת, ועל אף הקשיים שעולים מדחיית בקשתה של המדינה, אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה אין להיענות לבקשה ואין לעכב את ביצוע העבודות לתועלת הציבור שהוטלו על המשיב. עם זאת, אני רואה לנכון לקבוע כי הדיון בערעורה של המדינה יקבע על ידי יומן בית המשפט בהקדם.