רע"פ 11084/04 דניאל שימקו נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 7.8.03, לבית-משפט השלום לתעבורה ברמלה כתב אישום והזמנה לדין (ת.ד. 2099/04), המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 5(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 7.8.03 נרשם למבקש דו"ח על כך, שביום זה נהג ברכב ברחוב ויצמן בנס ציונה במהירות של 103 קמ"ש והוא הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. המבקש נפסל מנהלית ל- 30 ימים ומסר את רישיונו לקצין למשטרה ביום 10.8.03.

הדו"ח הוגש לבית-המשפט לתעבורה ברמלה, כאשר המהירות שונתה ל- 98 קמ"ש וזאת בעקבות פסיקה של בית-משפט זה.

בית-משפט השלום לתעבורה ברמלה (כבוד השופט א' הדר) הרשיע, ביום 1.4.04, את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת (98 קמ"ש, כאשר המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש) והטיל עליו עונש פסילה לתקופה של 30 יום, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; קנס בשיעור 1,000 ש"ח; פסילה על תנאי של חודש למשך שלוש שנים וכן הארכת הפסילה על תנאי למשך שלושה חודשים לתקופה של שנתיים. בית-משפט השלום לתעבורה גזר את דינו של המבקש בציינו, כי הוא עושה כן בשל עברו התעבורתי הקל וכן משום שהמהירות המותרת במקום שונתה ל- 60 קמ"ש.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה, ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בערעורה טענה המשיבה, כי טעה בית-משפט השלום לתעבורה, כאשר גזר על המבקש פסילה פועל בת חודש אחד בלבד וכן כי העובדה, שהמהירות המותרת במקום שונתה ל- 60 קמ"ש אין בה כדי להעלות או להוריד. עוד הוסיפה וטענה המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש חריג בקולתו בנסיבות העניין, וכי טעה בית-משפט השלום לתעבורה, כאשר הורה על הארכתה של הפסילה המותנית, שכן בעניינו של המבקש ראוי היה להפעיל את הפסילה המותנית הן בשל חומרתה של העבירה והן בשל עברו התעבורתי של המבקש.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' חאלד) קיבל את ערעור המשיבה והורה על הפעלתו של עונש הפסילה לתקופה של 3 חודשים, בחופף לעונש של 30 יום שהוטל על המבקש, בקובעו, כי הארכת עונש הפסילה המותנה, יש בה משום העברת מסר שגוי מצד מערכת בתי-המשפט. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי יתר רכיבי גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה יעמדו בעינם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי לא היה מקום, שבית-המשפט שלערעור יתערב בענישה, שכן במקרה דנן אין מדובר בעונש חריג. להפך. בית-משפט השלום לתעבורה קבע בפסק-דינו, כי "מוכן אני לקבל את הטיעון שגליון הרשעותיו התעבורתי של המשיב אינו מכביד". יתרה מכך, בית-המשפט המחוזי התערב בענישה לא מפני שהעונש חריג לקולא, אלא מהנימוק, כי באי-הפעלת התנאי יש משום מסר שגוי לציבור הנהגים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי אין מדובר בנהג עבריין, אלא בנהג ותיק, הנוהג משנת 1981, בעברו עשר הרשעות קודמות בלבד ולטענתו, מעולם לא היה מעורב בתאונה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי אכן אומנם צודק המבקש באומרו, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת במידת העונש, אלא בשל טעמים מהותיים, אולם בנסיבות המקרה דנן, ראה בית-המשפט המחוזי באי-הטלת עונש פסילה כשיקול מהותי, קבע כי הארכת עונש הפסילה על תנאי היא בגדר הקלה ויצא נגד שימוש מרובה בכלי חריג זה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל וכלל. המבקש נהג במהירות הגבוהה בהרבה מזו המותרת בחוק וכאמור, למבקש היסטוריה של ביצוע עבירות תעבורה, בין היתר גם בעבירת מהירות. בתי-המשפט התחשבו בעבר בנסיבותיו האישיות של המבקש והטילו עליו ענישה מקלה. ברם, עונשים מקלים אלו לא הצליחו להרתיע אותו מהמשך ביצוע עבירות.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

בית-משפט זה פסק לא מכבר, כי לא אחת ניצב בית-המשפט בפני נסיבות בהן לא ניתן להשיג את האפקט ההרתעתי הדרוש על-ידי הטלת קנס ואשר דרוש בהן מעשה הממחיש, באופן ברור, מהי התוצאה המתבקשת מהתנהגותו של נהג, אשר אינו שומר על כללי התעבורה. הפסילה יוצרת לגבי הנענש אפקט מיידי ומשיגה על שיקולי הענישה הרלוואנטיים (ראו ע"פ 117/84 משה מבורך נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (3) 250). כמו-כן, בענייננו, בית-המשפט המחוזי זקף את עברו הלא מכביד של המבקש לזכותו, אך סבר, כי אין בכך כדי להביא עד לכדי הארכת עונש הפסילה המותנה, דבר העלול להתפרש כאילו מדובר בעונש שהינו חסר כל משמעות.

נראה לי, כי בנסיבות העניין, עונש פסילה בפועל אינו חורג ממדיניות הענישה בעבירות מעין אלו. בית-משפט זה כבר קבע, כי עונש הפסילה הוא, לעתים קרובות, העונש היעיל ביותר והמתאים ביותר, אשר אותו ניתן לגזור בעקבות הרשעה בעבירת תנועה (ראו ע"פ 117/84 משה מבורך נ' מדינת ישראל , פ"ד לח (3) 250; רע"פ 3551/04 תומר אזולאי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004 (2); רע"פ 1849/04 אלון דהרי נ' מדינת ישראל , תק-על 2004 (1)).

כמו-כן, עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

יתרה מכך, כידוע, אין נפקות לכך, שבית-המשפט המחוזי החמיר את העונש שהוטל על-ידי בית-משפט השלום לתעבורה. "העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא פסקו את אותו הדין, אינה עילה למתן רשות ערעור על ערכאת הערעור הקודמת" (רע"פ 3746/99 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) תקדין-עליון, כרך 99(2), תשנ"ט/תש"ס- 1999).

מעבר לדרוש יוער, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח עברו של המבקש בביצוע עבירות תעבורה, ולאור העובדה, כי אין בענייננו כל נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.