רע"פ 11150/08 תומר אשר נ. מדינת ישראל

1.

לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו הוגש כתב-אישום בו יוחסו למבקש עבירות של נהיגה בשכרות – לפי סעיפים 62(3), 39(א) ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 בצירוף תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, והסעת נוסעים ללא מלווה – עבירה לפי סעיף 12א2 לפקודת התעבורה. על-פי הנטען, נהג המבקש ברכבו ביום 22.9.2006 בהיותו שיכור, ובבדיקת אויר נשוף שנערכה לו נמצא שיעור של 275 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר, כמות העולה על המידה המותרת בתקנות התעבורה. עוד נטען, כי במעמד זה הסיע המבקש, אשר טרם מלאו לו 21 שנים, ארבעה נוסעים ברכבו, מבלי שישב לצדו מלווה.

ביום 3.4.2008 חזר בו המבקש מכפירתו, ובהתבסס על הודאתו הורשע בעבירות שיוחסו לו. בעקבות כך נדון המבקש ל-6 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מנהיגה לשנתיים ופסילה על-תנאי למשך 6 חודשים.

2.

כנגד עונש הפסילה ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי, ואף שלא השיג על הרשעתו התמקדו טענותיו בכשרותן של המדידות הנעשות במכשיר הינשוף. במעמד הדיון ביקש בא-כוח המבקש להשהות את מתן פסק-הדין בערעור, כדי לאפשר לשולחו לפנות לבית-המשפט לתעבורה בבקשה לחזור בו מן ההודאה, ולחלופין, לדחות את מועד הדיון בערעור עד להכרעה בסוגית כשירותו של מכשיר

הינשוף, בגדרו של הליך אחר התלוי ועומד בפני ערכאות המשפט. לסופו של יום, דחה בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופט ש' שוחט ) את ערעורו של המבקש. זאת, לאחר שקבע כי משהודה המבקש בביצוען של העבירות אשר יוחסו לו, אין מקום להידרש, במסגרת ערעור על גזר הדין, לשאלת אמינותו של מכשיר הינשוף. בית-המשפט לא ראה מקום להיעתר לבקשה להשהיית מתן פסק-הדין בערעור, והטעים כי ככל שהמבקש חפָץ לחזור בו מהודאתו, היתה פתוחה בפניו הדרך לפנות בבקשה מתאימה לערכאה הדיונית.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובפיו הטענות ששימשו אותו בערכאות קמא, היינו, כי מכשיר הינשוף טרם הוכח כאמין, וכדי להימנע מתוצאה קשה ובלתי צודקת, יש להורות על החזרת התיק לבית-המשפט קמא ולהמתין להכרעה בסוגיה זו.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. הרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו נסמכה על הודאתו בעובדות כתב-האישום, ואותה עת היה מיוצג על ידי יודע משפט. הלכה היא, כי אין להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, אלא במקרים חריגים, בין היתר, בהתקיים פסול שנפל בהודאה עקב פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודאתו. לעניין זה, נודעת חשיבות אף לעיתוי בו מתבקשת החזרה מההודאה, כאשר ההלכה היא כי אין להתיר זאת מקום שכבר נגזר דינו של הנאשם, אלא בנסיבות נדירות (ע"פ 3991/04 רג'בי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.5.2005)).

בענייננו, העלה המבקש את בקשתו לחזור בו מההודאה לאחר שכבר נגזר דינו, ובגדרי ערעור שהופנה נגד חומרת העונש בלבד. לא עלה בידי המבקש להצביע על עילה המצדיקה להתיר לו לחזור מן ההודאה בשלב כה מאוחר, ובמצב זה שוב אין נפקות לטענותיו המתייחסות לאמינות מכשיר הינשוף.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.