רע"פ 751/09 נתן לוי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של תקיפת בת זוג, איומים והפרת הוראה חוקית. הרקע להרשעה היה בכך שהמבקש תקף את המתלוננת – גרושתו –

דחף אותה, קילל אותה ואף איים עליה. בנוסף, הפר המבקש את תנאי השחרור שאסרו עליו להתקרב לביתה של המתלוננת ומקום עבודתה. נטען, כי במשך מספר ימים הגיע המבקש לדירתה של המתלוננת וניסה לשכנעה לאפשר לו לחזור ולהתגורר שם, וביום 21.11.07 אף העביר את חפציו לדירה ללא קבלת הסכמתה. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשנתיים מאסר וכן מאסר על תנאי. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי כנגד העונש התקבל בחלקו, ותקופת המאסר בפועל הועמדה של שנה אחת בלבד. יתר רכיביו של גזר הדין נותרו על כנם.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש להתיר לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מפנה לנסיבות חייו הקשות, והשתלבותו בתהליך טיפולי-שיקומי. כן נטען, כי ערכאות קמא לא נתנו משקל להמלצות שירות המבחן ולעובדה שהאלימות בה חטא לא היתה חמורה, וכתוצאה מכך גזרו עונש החורג מרמת הענישה הנוהגת.

3.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 6190/08 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2009); רע"פ 11150/08 אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.1.2009)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לאחר שעיינתי בבקשה לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בעונש שהושת על המבקש לא גיליתי חומרה כלשהי.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.