רע"פ 6190/08 ברוך צברי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום ברמלה (פ 3365/04) בגין עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש היה בא כוחו של המתלונן בהליך אזרחי בסופו חויב המתלונן לשלם סכום של 15,000 ש"ח לטובת אחר. ביום 21.8.1997 נתן המתלונן למבקש שיק לפקודתו על הסכום הנ"ל מתוך כוונה שהמבקש יעבירו לידי אותו אחר. המבקש פדה את השיק וקיבל לידיו את הסכום המדובר במזומן, אך לא שילם את חובו של המתלונן.

ביום 18.9.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ) את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט ביכר את עדותו של המתלונן, אותה מצא מהימנה, על פני זו של המבקש, אשר נמצאה כבלתי מהימנה ומלאת סתירות. בית המשפט הגיע למסקנה כי המבקש פדה את השיק אשר קיבל מהמתלונן ושלשל את הכסף לכיסו, במקום לשלם באמצעותו את חובו הכספי של המתלונן, הוא לקוחו.

במעמד הכרעת הדין החליט בית המשפט לשמוע את הטיעונים לעונש לאחר עריכת תסקיר למבקש על ידי שירות המבחן, וזאת לפי בקשתו. בתסקיר המליץ שירות המבחן להימנע משליחתו של המבקש למאסר בפועל ולגזור עליו עונש של מאסר על דרך עבודות שירות. ביום 11.4.2007 לא קיבל בית המשפט את המלצת שירות המבחן וגזר על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את העבירה בה הורשע; קנס בסך 1,500 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי המתלונן בסכום של 18,000 ש"ח.

ביום 27.5.2007 ערער המבקש על גזר דינו לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 2652-11-07). לאחר מספר דחיות, הדיון בערעור נקבע ליום 23.6.2008.

ביום 22.6.2008, יום לפני הדיון שנקבע בעניינו, הגיש המבקש בקשה לתיקון הודעת הערעור, במסגרתה ביקש לערער הן על הכרעת דינו, הן על החלטות ביניים שונות שניתנו על ידי בית משפט השלום, והן לתקן את הערעור על גזר הדין. בבקשתו טען כי רק לאחרונה נודע לו כי הסנגוריה הציבורית הגישה ערעור רק על גזר דינו משיקוליה ושלא על דעתו. לאחר דין ודברים עמה ניאותה הסנגוריה הציבורית למנות את עו"ד אלון רפפורט מטעמה לצורך הגשת ערעור גם על הכרעת דינו. ברם, עו"ד רפפורט ביקש להשתחרר מייצוגו ואי לכך הבקשה לתיקון הערעור הוגשה סמוך למועד הדיון.

ביום 22.6.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל , סגן הנשיא ז' כספי

והשופט מ' פינקלשטיין ) את הבקשה, תוך שהדגיש שהבקשה הוגשה באיחור. בדיון בערעור שנערך למחרת, ניתנה למערער הרשות לטעון בעל פה אף לענין בקשתו לתיקון הודעת הערעור. במעמד זה חזר בית המשפט על דבריו בהחלטה נוספת והוסיף לגופו של ענין, כי אף אם היה ניתן למבקש לטעון לענין הכרעת דינו, הרי שסיכוייו לזכות בערעור קלושים המה.

ביום 23.6.2008 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש גם לענין גזר הדין. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשהו של המבקש, אשר במקום לשרת את לקוחו, הפר את האמון שניתן בו וגנב את כספו. עוד צוינה לחומרא התנהלותו של המבקש לאורך משפטו ועובר לכך כאשר התחמק מהמשטרה בעת שפתחה בחקירה נגדו. לבסוף קבע בית המשפט כי אין לראות בהפניית המבקש לשירות המבחן התחייבות כלשהי, ולו ברמז, כי לא יושת עליו עונש של מאסר בפועל. לדעת בית המשפט המחוזי, בית המשפט קמא ביקש בצדק לבחון את כלל נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש בטרם יגזור את דינו, ולבסוף בחר להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל כמתבקש מחומרת מעשיו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא אפשר לו לתקן את ערעורו. זאת משום שלפי סעיף 204 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 "המערער רשאי בכל שלב של הערעור, ברשות בית משפט, לתקן את הודעת הערעור או את נימוקיו". לשיטתו, יוצא מכאן כי עצם העובדה כי הגיש את בקשת התיקון סמוך למועד הדיון אינה שיקול רלוונטי לאי קבלת הבקשה, ויש לאפשר לו את יומו בבית המשפט. לדידו, היה על בית המשפט המחוזי להתייחס לטענותיו כנגד הרשעתו לגופן אשר עיקרן טעויות עובדתיות ומשפטיות אשר נפלו בהכרעת דינו של בית משפט השלום. אשר לגזר הדין, המבקש טוען כי אין שחר לטענות כי פעל להכשיל את חקירת המשטרה ולעכב את הליכי המשפט נגדו. עוד חוזר הוא על טענתו כי היה על בית המשפט לקבל את המלצתו של שירות המבחן ולגזור עליו עונש מאסר שיבוצע על דרך עבודות שירות בלבד. לבסוף גורס המבקש כי לא היה מקום לגזור עליו עונש של פיצוי למתלונן, כיוון שלזכות המתלונן ישנו פסק דין אזרחי אשר חייב את המבקש זה מכבר לשלם לו סכום דומה.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לענין הטענות גופא, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, באופן חריג ניתנה למבקש ביום 25.7.2008 הרשות להגיש תשובה מטעמו לתגובת המשיבה.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אמנם בקשה לתיקון הודעת הערעור ניתן להגיש בכל שלב של הערעור, אך הבקשה מותנית ברשות בית המשפט. במקרה שלפניי, לא מצאתי פגם בשני השיקולים שהפעיל בית המשפט המחוזי בסרבו לאפשר למבקש לתקן את ערעורו. ראשית, בית משפט זה כבר עמד על כך שסיכויו של ערעור על הכרעת הדין להתקבל הינו שיקול רלוונטי בעת מתן החלטה האם לאפשר לצד להליך לתקן הודעת ערעור, אשר הוגשה מלכתחילה רק על גזר הדין (בג"צ 8528/06 אליטוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.2006)). שנית, העובדה שהבקשה הוגשה יום אחד בלבד לפני הדיון בערעור הוא שיקול מקובל בעיני, ובמיוחד כאשר מדובר בשינוי כתב הערעור מיסודו, ולאור התנהלותו של המבקש לאורך משפטו, ובמהלך חקירת המשטרה את האירוע נשוא כתב האישום, עובדות עליהן עמד בית משפט השלום.

בהקשר זה אציין כי הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). במקרה שלפניי לא מצאתי כל טעם להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית אשר אושרו על ידי בתי המשפט המחוזי בכלל, ולענין התנהלותו של המבקש לאורך ההליכים שהתנהלו נגדו בפרט.

אשר לגזר דינו של המבקש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. יתרה מזו, אין בידי לקבל את טענתו כי לא ניתן לחייבו בתשלום פיצויים למתלונן משום שניתן נגדו פסק דין אזרחי לטובת המתלונן בעבר. בערעורו לבית המחוזי הודה המתלונן כי אף אם היו ננקטים נגדו הליכי הוצאה לפועל בגין אותו פסק דין אזרחי, לא היו עולה בידי המתלונן לגבות ממנו את חובו. לפיכך, איני רואה טעם לפגם בכך שבית משפט השלום חייב את המבקש לשלם פיצוי בסכום דומה לטובת המתלונן, אשר יוכל כעת לנסות ולגבות את הכסף המגיע לו על פי פקודת המסים (גביה).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 10.7.2008 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה ביום 8.2.2009 לא יאוחר מהשעה 10:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.