ע"פ 456/16 אלכסנדר צ'ורני נ. מדינת ישראל

השופט ד' מינץ:

לפנינו בקשה לתיקון הודעת ערעור לפי סעיף 204 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) ובקשה לצירוף ראיות חדשות לפי סעיף 211 לחסד"פ. ברקע הבקשה ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם ) במסגרת ת"פ (ת"א) 8939-08-13 מדינת ישראל נ' צ'ורני מיום 25.10.2015 וכן ערעור וערעור שכנגד על גזר הדין שניתן ביום 6.1.2016, במסגרתם הורשע המבקש בביצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק בשל גרימתה של תאונת דרכים (להלן: התאונה ). על המבקש נגזרו 7 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על-תנאי ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים. בנוסף הוא חויב בתשלום פיצוי כספי בסכום של 100,000 ₪ למשפחת המנוח.

רקע עובדתי

1.

על-פי עובדות כתב האישום, ביום 17.5.2013 בשעה 16:30 לערך, נהג המבקש ברכב פרטי מסוג ב.מ.וו. (להלן: ה-ב.מ.וו. ) בכביש 4 לכיוון דרום, כאשר במושב לידו ישב חברו אלכסיי גדייב (להלן: אלכסיי ).

עת התקרב המבקש למחלף בר-אילן, כשהוא נוסע בנתיב האמצעי מבין שלושת נתיבי הנסיעה, החל בעקיפת רכב פרטי שנסע לפניו באותו הנתיב, תוך שהוא משתחל בינו לבין רכב פרטי אחר שנסע בנתיב השמאלי. מיד לאחר מכן סטה סטייה חדה מן הנתיב השמאלי ימינה, איבד שליטה והתנגש במעקה הבטיחות בצדו הימני של הכביש. לאחר ההתנגשות נהדף רכבו בחזרה אל הכביש וחסם את דרכו של רכב פרטי מסוג פורשה (להלן: הפורשה ). שני כלי הרכב התנגשו, נהדפו לעבר הנתיב השמאלי והחלו לעלות באש. בעוד המבקש ואלכסיי הצליחו להיחלץ מהאירוע עם פגיעות קלות בלבד, המנוח ובנו שנסעו בפורשה, הובהלו לבית החולים עם כוויות קשות בכל חלקי גופם, שם אושפזו כשהם מורדמים ומונשמים. ביום 2.6.2013 נפטר המנוח בבית החולים.

מבדיקת הדם שנערכה למבקש בבית החולים לאחר האירוע, עלה כי בעת שנהג ב-ב.מ.וו. ריכוז האלכוהול בדמו היה גבוה כמעט פי ארבעה מהמינון המותר בחוק.

פסיקת בית המשפט המחוזי

2.

ביום 25.10.2015 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו. נקבע כי המבקש נהג במצב של שכרות, זאת בהתבסס על מכלול הראיות: תוצאת בדיקת הדם שנערכה לו; תוצאת בדיקת הנשיפון שנערכה בזירת האירוע; עדויות שני שוטרים שונים בדבר ריח האלכוהול שנדף ממנו; ועדות המבקש לפיה הודה כי שתה שני בקבוקי בירה לפני התאונה. כמו כן, בית המשפט המחוזי בחן שורה של עדויות, לרבות עדויותיהם של ד"ר אשר גופר (להלן: ד"ר גופר ), סגן מנהל המעבדה לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה בבית החולים ע"ש חיים שיבא "תל השומר" (להלן: המעבדה ) וד"ר אסתר שלמך (להלן: ד"ר שלמך ), מנהלת היחידה לטוקסיקולוגיה משפטית במעבדה. לאור עדויות אלו וממצאים אובייקטיביים נוספים, נקבע כי לא קיים חשש לפגם מהותי בהליך נטילת דגימת הדם מהמבקש בבית החולים או בזיהוי הדגימה במעבדה ככזאת אשר שייכת למבקש.

3.

לעניין אופן קרות התאונה, נקבע כי התרחיש שנטען בכתב האישום, לפיו המבקש נהג באופן פוחז ובהתנהגותו גרם לתאונה אשר היא זו שהובילה להתלקחות כלי הרכב, הוא היחידי שמתיישב עם מרבית עדויות הראייה, לרבות עדותו של אלכסיי. בנוסף, לאחר בחינת עדויות אנשי המקצוע והממצאים מזירת האירוע נשללה גרסת המבקש כי התלקחות הפורשה החלה עוד לפני קרות התאונה. נקבע כי אלמלא התנהגותו של המבקש, לא היו נגרמות התוצאות הטרגיות והקשות למנוח ולבנו ועל כן מתקיים מבחן הקשר הסיבתי והיסוד העובדתי בעבירות שיוחסו לו.

4.

לאור מסכת העובדות שנקבעה בהכרעת הדין המנומקת והמפורטת של בית המשפט המחוזי, מסקנתו הייתה כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, מאחר שבנסיבות המקרה היה מודע לטיב המעשה, לקיום הנסיבות והיה פזיז – בין אם מתוך אדישות ובין אם מתוך קלות-דעת – ביחס לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית. כן נקבע כי נהיגתו של המבקש במצב של שכרות או במהירות מופרזת ובאופן שאינו תואם את תנאי הדרך, עלתה כדי רשלנות רבתי, ולפיכך הקימה חזקה עובדתית לגבי היסוד הנפשי והמודעות שהתגבשה בקרבו של המבקש.

5.

ביום 6.1.2016 גזר בית המשפט את דינו את המבקש. לאחר בחינת נסיבות העבירה – מידת שכרות המבקש, אופן נהיגתו המסוכן והנזקים הקשים שנגרמו לבן המנוח ולמשפחתו, נקבע שמתחם הענישה ההולם הוא בין 5 ל-12 שנות מאסר בפועל. לחומרה לקח בית המשפט המחוזי בחשבון את האסון שנגרם למשפחת הקורבנות ואת העובדה כי לא עומדת למבקש נסיבה מקלה בהעדר הודאה. לקולא, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את

העדר עברוֹ הפלילי והתעבורתי ואת היותו אב לילד שהוא מחויב בתשלום מזונותיו. לבסוף, נקבעו העונשים המפורטים לעיל.

הערעור

6.

הבקשה שלפנינו הוגשה כאמור במסגרת ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל חומרת גזר הדין של בית המשפט המחוזי. במאמר מוסגר יוער כי המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) הגישה אף היא ערעור שכנגד על קולת העונש. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בהרשעתו בעבירות שיוחסו לו, משום שלא הוּכח מעבר לכל ספק סביר שאכן נהג במצב שכרות, שהתנהגותו היא זו אשר גרמה לתאונה וכי התלקחות הפורשה נבעה כתוצאה ממנה. לפיכך, לשיטתו לא התגבש היסוד העובדתי והיסוד הנפשי הדרושים להרשעה בעבירות שיוחסו לו.

7.

התזה שהוצגה בהודעת הערעור המקורית ואשר מבקשת להשיג על קביעת בית המשפט המחוזי בנוגע למצב שכרותו של המבקש, הייתה מבוססת לשיטתו על שלושה אדנים: ראשית, חשש כי אזור הדקירה בגופו של המבקש, אשר ממנו ניטלה דגימת דמו, חוּטָא עם חומר המכיל אלכוהול, בניגוד לנדרש על פי סעיף 169ח(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; שנית, חשש לכשל באופן הטיפול בדגימות הדם בחדר המיון בבית החולים. לטענתו, לא הוּכח מעבר לכל ספק סביר כי בוחן התנועה קיבל מהאחות בחדר המיון את המבחנה עם דגימת דמו של המבקש, ולא של מאן דהו אחר; שלישית, כי קיים חשש לפגם בשרשרת העברת דגימת הדם, כך שקיים ספק סביר שהדגימה שהתקבלה במעבדה לא הייתה של המבקש. חשש זה נובע לטענת המבקש מאי-התאמה בין הפרטים שצוינו בשתי תעודות עובד הציבור השונות לעניין קבלת דגימת דמו של המבקש במעבדה. על פי טופס נטילת הדם ת/22 מיום 19.5.2013 בשעה 8:35, השוטר רס"ב שלמה מזרחי (להלן: רס"ב מזרחי ) מסר למעבדה את המבחנה עם דגימת דמו של המבקש. אולם, לבית המשפט הוגשו על-ידי ד"ר שלמך שתי תעודות שונות. האחת שסומנה כמוצג ת/24 שממנה עולה לכאורה כי ד"ר שלמך קיבלה את המבחנה כאמור מרס"ב מזרחי בשעה 8:35, ואילו השנייה היא נ/3 עליה, כאמור מצד אחד מצוין בה כי ד"ר גופר הוא זה שקיבל את המבחנה מרס"ב מזרחי בשעה 1:35, אך מצד שני, ד"ר שלמך היא זו שחתומה עליה. מעדותה של ד"ר שלמך בבית המשפט עולה כי התעודה שנחתמה בזמן אמת, קרי, בעת שרס"ב מזרחי מסר לה את המבחנה, היא נ/3. ברם, במועד מאוחר יותר, ד"ר גופר הפנה את תשומת לבה של ד"ר שלמך כי אירעה שגיאה בכך שד"ר שלמך חתמה על נ/3 אף על פי ששם המקבל המופיע עליה הוא של ד"ר גופר. או אז, ד"ר שלמך מילאה תעודה חדשה, הלא היא ת/24. לטענת המבקש, אי-יכולתה של ד"ר שלמך להצביע על המועד המדויק בו מילאה וחתמה על ת/24 וחוסר האותנטיות של תעודה זו, מובילים למסקנה המתבקשת כי לחוות הדעת הטוקסיקולוגית שמתייחסת לטופס ת/24, אין כל משקל ראייתי הואיל ואינה מתייחסת לדגימת הדם מושא נ/3 אשר, כפי שמסיק המבקש, נמסרה למעבדה בשעה 1:35. לפיכך, לא ניתן לייחס את תוצאת בדיקת הדם לדמו של המבקש.

הבקשה לתיקון כתב הערעור והוספת ראיות

8.בתווך בין הגשת הודעת הערעור המקורית לבין הגשת עיקרי הטיעון, הוחלף ייצוגו של המבקש. כעת, בא-כוחו הנוכחי של המבקש הולך בדרך שונה במידת מה מקודמו, ועל רקע שינוי זה הוגשה הבקשה הנוכחית לתיקון הודעת הערעור לפי סעיף 204 לחסד"פ ובהתאם, לאור השלמת הטיעון, לאפשר למבקש לצרף ראיות חדשות לפי סעיף 211 לאותו חוק.

9.המבקש עומד על כך שמלכתחילה כפר באמינות תוצאת בדיקת הדם וטען כי לא ניתן לקבוע כי דגימת הדם שבה נמצא ריכוז אלכוהול גבוה היא זו השייכת לו. ברם, הבקשה מתמקדת בהוספת טענה בנוגע לשרשרת העברת דגימת הדם בתוך המעבדה בה היא נבדקה. המבקש נסמך בעניין זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעניין עפ"ת 49139-12-15 בן משה נ' מדינת ישראל מיום 4.2.2016 (להלן: עניין בן משה ), אשר ניתן לאחר הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בענייננו. לשיטת המבקש, בעניין בן משה נחשפו נהלי בדיקות הדם במעבדה וכן הבעייתיות הנובעת מהם. מעיון בנהלים אלה עולה כי אנשי המעבדה אשר מבצעים בפועל את בדיקות הדם (להלן: הלבורנטים ) מעבירים את תוכן המבחנות לבקבוקונים נפרדים מבלי שמעידים על כך בבית המשפט ואף בלא שממלאים תעודת עובד ציבור, מזכר או תיעוד כלשהו של שרשרת אופן הבדיקות והעברת דגימות הדם בתוך המעבדה. המבקש מדגיש כי בעייתיות זו, כפי שמשתקפת מעניין בן משה , לא הייתה ידועה לו בעת ניהול ההליכים בבית המשפט המחוזי במקרה זה. לחיזוק דבריו, מציין המבקש כי בעקבות פסק הדין בעניין בן משה אף שונה נוהל בדיקת הדם במעבדה, וכן מוטל כיום על התביעה לצרף את הלבורנטים כאמור כעדי התביעה. מבוקש אפוא לתקן את הודעת הערעור תוך הוספת הטענה כי שעה שהמבקש כפר זה מכבר באמינות שרשרת דגימת הדם וטען כי תוצאת בדיקת הדם אינה מתייחסת לדמו שלו, ומשהתביעה לא העידה את הלבורנטים על אודות מחלוקת זו, הרי שלא הוכחה שרשרת העברת דגימת הדם בתוך המעבדה.

10.

בהתאם לכך, מבוקש לצרף ראיות חדשות בדמות תוספת לעדויותיהם של ד"ר גופר וד"ר שלמך בקשר לשרשרת דגימת הדם במעבדה. בהיעדר התוספת כאמור, הרי שעדויותיהם, אשר עליהן נסמך בית המשפט המחוזי, אינן אלא עדות מפי שמועה, ומכאן שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי דגימת הדם שהצביעה על מצב שכרות אכן שייכת למבקש. לדידו, לא היה באפשרותו לטעון במישור זה ולחקור על כך את העדים הרלוונטיים במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי, משום אי-ידיעתו על אודות הבעייתיות שבנהלי בדיקות הדם בתוך המעבדה; לא מדובר בהרחבת גדר המחלוקת משום שהמבקש מלכתחילה כפר באמינות תוצאות בדיקת הדם ובשרשרת העברת דגימת הדם ויש לבכר את עיקרון הצדק על פני עיקרון סופיות הדיון; ומשקלן הסגולי של הראיות המבוקשות הוא בעל פוטנציאל של ממש לשינוי תוצאות המשפט.

תגובת המשיבה

11.

המשיבה גורסת כי טענות המבקש שגויות. לדידה, במישור העובדתי, בית המשפט המחוזי בחן את כל חוליות שרשרת דגימת הדם וקבע כי לא נמצא ספק סביר בסוגיה זו. במישור המשפטי, הרי שהמבקש תוקף ממצאים עובדתיים שנקבעו לכל הפחות בהסכמתו מכללא, שכן הוא לא העלה בשום שלב במהלך המשפט טענה על ניתוק שרשרת דגימת הדם בתוך המעבדה. לפיכך, וכל שכן בהיעדר תשתית ראייתית או כל ממצא קונקרטי, טענה זו לא יכולה להישמע. בנוסף, המשיבה מבקשת להצביע על כשל בשרשרת דגימת הדם בהקשה מעניין בן משה לענייננו. בעוד בעניין בן משה הטענה העיקרית ואף הבלעדית במהלך המשפט הייתה ביחס לטעות בשרשרת דגימת הדם בתוך המעבדה, הרי שבענייננו טענה זו כלל לא הועלתה. כמו כן, בעניין בן משה ההגנה חקרה את ד"ר שלמך וד"ר גופר בדיוק על אודות טענה זו ולכן ברי כי הייתה זו שאלה שבמחלוקת. או אז, היה נדרש מהתביעה להעיד את הלבורנטים שביצעו בפועל את הבדיקה, אך לא כך הם פני הדברים בענייננו. המשיבה הדגישה כי עמדו לרשות ההגנה כל הכלים לבקש ולדרוש להעיד גם את הלבורנטים או את ד"ר גופר וד"ר שלמך על אודות הכשל שלכאורה נטען כעת באשר לשרשרת דגימת הדם בתוך המעבדה. משלא עשתה כן, לא תעמוד לה הזכות להוספת ראיות בשלב הערעור. בנוסף, לשיטת המשיבה שוגה המבקש במשקל הסגולי שהוא מנסה לייחס לראיות המבוקשות. המסקנה בדבר נהיגת המבקש במצב של שכרות מתבססת על מכלול רחב של ראיות וקביעות עובדתיות אשר אומצו על-ידי בית המשפט המחוזי, כאשר אמנם המרכזית בהן, אך בוודאי לא היחידה, היא תוצאות בדיקת הדם. מסקנה זו מבוססת גם על עדויות שני שוטרים לגבי ריח האלכוהול שנדף מפיו של המבקש, הן בזירת האירוע והן בבית החולים; כישלון המבקש בבדיקת הנשיפון שבוצעה לו בזירת האירוע; עדות המבקש עצמו לפיה שתה שני בקבוקי בירה בסמיכות זמנים לקרות התאונה; וכן עדויות הראייה על אופן נהיגתו הפרוע אשר מהן ניתן להסיק כי נהג תחת השפעת משקאות משכרים. לא זו אף זו, אלא שאף בהתעלם מסוגיית שכרות המבקש, קיימות עדויות רבות וקביעות נוספות של בית המשפט המחוזי לגבי אופן נהיגתו אשר עלה כדי רשלנות רבתי.

דיון והכרעה

12.

הבקשה מורכבת כאמור משתי בקשות - בקשה לתיקון הודעת הערעור ובקשה לצירוף ראיות חדשות. באשר לבקשה לתיקון הודעת הערעור, סעיף 204 לחסד"פ קובע כי המערער רשאי בכל שלב בערעור לתקן את הודעת הערעור או את נימוקיו, בכפוף לרשות שניתנה לו מאת בית המשפט. הסעיף אינו מונה רשימת קריטריונים סדורה שעל בית המשפט לבחון בבואו להתיר תיקון כאמור, אך בפסיקה נזכרו שיקולים אחדים בהקשר זה ובראשם סיכויי הערעור המתוקן להתקבל (מ"ח 3633/08 אליטוביץ' נ' מדינת ישראל (25.11.2008)) ועיתוי הגשת הבקשה ביחס לשלב הדיוני בו נמצא המשפט (רע"פ 6190/08 צברי נ' מדינת ישראל (5.1.2009)).

13.

באשר לבקשה להוספת ראיות חדשות, סעיף 211 לחסד"פ קובע כי רשאי בית המשפט של הערעור לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות מסוימות, במידה ושוכנע כי הדבר דרוש לשם מימוש עיקרון הצדק (וראו: ע"פ 2697/14 נסים חדאד נ' מדינת ישראל (6.9.2016); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (13.8.2012)). בפסיקה הותוו שלושה שיקולים לבחינת השאלה האם להיעתר לבקשה להוספת ראיות אם לאו: האם היה ביכולתו של המבקש להציג את הראיות הנוספות במסגרת ההליך בערכאה הדיונית, וככל שתשובה זו חיובית, מהם הטעמים שבגינם נמנע המבקש מלעשות זאת; האינטרס הציבורי בהגשמת עיקרון סופיות הדיון אל מול עיקרון הצדק, תוך בחינת השאלה האם בהיעדר הראיות שמתבקש לצרפן ייגרם למבקש עיוות דין; והאם ניתן לייחס לראיה האמורה משקל סגולי, כך שבמידה ותוצג יהיה בה פוטנציאל של ממש להשפיע על תוצאות המשפט (ע"פ 2697/14 נסים חדאד נ' מדינת ישראל (6.9.2016); (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289 (1997); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4) 249 (2001)).

14.

במקרה זה שתי הבקשות שזורות ושלובות זו בזו. חרף העובדה שהמבקש טוען כי יש לקבל את בקשתו מפני שאין המדובר בשינוי מהותי בטענתו העיקרית בדבר הליקויים שהוא טוען שמצא באמינות תוצאות בדיקת הדם, הטענה שנפל פגם בשרשרת בדיקת הדם במעבדה היא טענה חדשה לחלוטין שראיות לגביה לא הובאו כלל על ידי מי מהצדדים בבית המשפט המחוזי. לפיכך, מבלי לאפשר למבקש להביא ראיות נוספות התומכות בטענתו, אין מקום לאפשר לו לתקן את כתב הערעור. אם כן, האכסניה המתאימה לדון בבקשה היא בגדרי סעיף 211 לחסד"פ וההחלטה על הבקשה לתיקון הודעת הערעור תיגזר ממנה כהחלטה מעין שיורית.

15.

השאלה שעמדה בבסיס פסק הדין בעניין בן משה אינה חדשה. הלכה היא מקדמת דנא כי יש לתעד כדבעי את "שרשרת" תפיסת, שינוע ובדיקת מוצגים. כפי שנפסק בעניין ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה , פ"ד נח(4) 880 (2004):

"רישום מפורט המתעד את הליך תפיסת המוצגים ואת המקום שבו נתפסו, את סימון המוצגים באופן שיאפשר את זיהויים וכן רישום מסודר המתעד את הובלת המוצגים לאחסון – כל אלה חיוניים לשם הוכחת תקינות החקירה ועל מנת ליתן לנאשם אפשרות להתגונן כיאות מפני האישומים כנגדו. פגמים חמורים בנוגע להוכחת התפיסה של המוצגים, זיהויים והובלתם עלולים לפגוע בזכותו של הנאשם להליך הוגן".

16.כמו כן, שאלת קבילותן של עדויות מומחים, הנסמכות על עדויות מפי עובדים זוטרים הכפופים להם, גם היא נדונה לא פעם. בית המשפט הכיר בכך שבמצבים רבים עבודתם של מומחים מתבצעת בסיועם של גורמים אחרים הכפופים להם ופועלים על פי מקבץ מוגדר של נהלי עבודה ופרוצדורות ארגוניות. העובדה שמומחה המעיד בפני בית המשפט מסתייע בעבודתו בעזרתו של אדם אחר, הנמצא תחת פיקוחו הישיר וההדוק של המומחה ופועל בהתאם להנחיותיו, אינה הופכת את עדותו של המומחה לעדות שאינה קבילה רק מטעם זה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע מההגנה להעלות טענות כנגד מרכיבי עדות המומחה ובתוך כך גם נגד פעולותיו של האדם בו נעזר המומחה (ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 539 (1992); ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל (22.2.2010) (להלן: עניין מקייטן ); ע"פ 5073/11 חנוכה נ' מדינת ישראל (12.11.2014); ע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל (1.9.2005)). מכל מקום, חשש ספקולטיבי לקיומו של כשל בעבודתם של הכפופים למומחה, ללא בדל של תשתית ראייתית קונקרטית לכשל כאמור, אין בו כדי להפוך את עדותו של המומחה לבלתי קבילה. זאת להבדיל מחשש המבוסס ברמה שהיא מעבר להשערה גרידא, אשר יתכן שיעורר את הצורך בהעדת העובד הספציפי בתוך המעבדה (ראו עניין בן משה ).

17.לאור האמור, נראה כי אין מקום לשעות לטענות המבקש. כאמור, השיקול הראשון שיש להביא בחשבון בעת בחינת הבקשה לצירוף ראיות חדשות, הינו מתן תשובה לשאלה האם היה באפשרות המבקש להציג את הראיות מושא הבקשה עוד במסגרת ההליך בערכאה הדיונית. אלא שטענת המבקש כי נוצרו נסיבות שלא יכול היה לדעת עליהם בעת שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסמכת על פסק דין שניתן בעניין בן משה, על ידי בית משפט מחוזי, בנסיבות שונות, כאשר נמצאה באותו מקרה בעייתיות המקימה חשש ממשי לפגם בשרשרת הראייתית.

18.לעומת זאת, בענייננו המערער לא הצביע על פגם כלשהו המקים חשש לפגם בשרשרת הראייתית הקשורה לדגימת הדם. המבקש אומנם ביקש להצביע על חשש כאמור הנובע לשיטתו מסתירה לכאורה שנתגלתה בין שני מסמכים הנושאים את הכותרת "תעודת עובד ציבור" ובהם צוינה קבלת דגימת הדם של הנאשם (נ/3 ו-ת/24). אך כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי כממצא שבעובדה לאחר שנדרש לעניין ולאחר שמיעת עדויות ד"ר גופר וד"ר שלמך, אין המדובר בחשש מבוסס, בהינתן העובדה שד"ר גופר מילא מחדש את הטופס כאשר המבחנה נשאה באותה עת מדבקה עם פרטי המבקש.

19.

יתר על כן, דבר לא מנע מהמבקש לדרוש ולחקור אודות ה"בעייתיות" שהייתה קיימת, אם הייתה קיימת לשיטתו בעניין שרשרת בדיקת הדם בתוך המעבדה בעת שמיעת הראיות לפני בית המשפט המחוזי בעניינו. נדמה גם כי המבקש מנסה לאחוז את החבל משני קצותיו. הוא חוזר ומדגיש בבקשתו כי כפר מלכתחילה באמינות תוצאות בדיקת הדם ולטענתו גם בשרשרת העברת דגימת הדם במעבדה. וזאת כדי להצדיק את העלאת טענותיו החדשות-ישנות במסגרת הערעור. ברם, בה בעת טוען המבקש כי לא היה מודע לבעייתיות הכרוכה בנהלי העבודה במעבדה. אם אכן גרס המבקש, עוד בהליך שמיעת ההוכחות בערכאה הדיונית, כי היה חשש לפגם בשרשרת העברת דגימות הדם בתוככי המעבדה וכי אנו עוסקים כעת ממש באותה "גדר" של מחלוקת, כדבריו, היה מצופה ממנו לנצל את ההזדמנות שניתנה לו בערכאה הדיונית ולהעיד את ד"ר גופר וד"ר שלמך והלבורנטים על אודות טענותיו. משלא עשה כן, אין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו.

20.

בהמשך ישיר לכך, נדרש כאמור לשקול את האינטרס הציבורי בעיקרון סופיות הדיון, ובפרט במשפט הפלילי, אל מול עיקרון הצדק אשר מחייב לבחון האם בהיעדר צירוף הראיות כמבוקש, ייגרם למבקש עיוות דין. גם שיקול זה תומך בדחיית הבקשה. העדים שהובאו למתן עדות בבית המשפט המחוזי לא נשאלו דבר על שרשרת העברת דגימת הדם בתוככי המעבדה ועבודתם של הלבורנטים. מתן אפשרות למבקש להביא לעדות את מנהלי המעבדה לשם גילוי פגם שאינו יודע כלל על קיומו, שעה שהוא אך מקווה שיתגלה פגם כאמור העשוי להועיל לו בהגנתו, אינו אלא ניסיון פסול לעריכת "מקצה שיפורים" ולפתיחה מחודשת של המשפט בשלב הערעור (וראו: ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 447 (1988); עניין מקייטן ).

21.

ובאשר לשיקול השלישי שיש לשקול אם להיעתר לבקשה אם לאו, לפיו על בית המשפט להעריך את הפוטנציאל הגלום בראיה שמתבקש לצרף ולשינוי אפשרי בתוצאות המשפט. מבלי להביע עמדה על סיכויי הערעור, בעניין זה ישנן רגליים לסברת המשיבה כי לראיה המבוקשת אין את המשקל הסגולי הדרוש על מנת להצדיק הליך חריג של התרת גבייתה ומתן אפשרות הלכה למעשה של פתיחת ההליך מחדש. בבחינת משקל טענות המבקש ביחס לראיות מושא הבקשה, לא נראה כי המבקש מחזיק בתשתית כלשהי שיש בה כדי להטיל ספק בממצא העובדתי שנקבע בעניין שיעור האלכוהול בדמו. העובדה שהנסיבות החדשות לטעמו אותן מבקש המבקש להביא בחשבון, הן אך ורק פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי במקרה אחר ובנסיבות שונות, אינה מטה את הכף לטובתו.

22.

בנוסף לכל האמור, אין להתעלם ממארג הראיות הכולל שהוצג לפני בית המשפט המחוזי לעניין הוכחת שכרותו של המבקש, אשר נדבך עיקרי ממנו אכן היה בדיקת הדם שנלקחה ממנו. שכן כאמור לעיל, בנוסף על בדיקת הדם נמצאו ראיות אחרות שהצביעו על השכרות: עדויות שני שוטרים שונים שהעידו על ריח האלכוהול שנדף מפיו של המבקש, הן בזירת האירוע והן בבית החולים; תוצאת בדיקת הנשיפון שנערכה בזירת האירוע; עדות המבקש עצמו לפיה שתה שני בקבוקי בירה בסמיכות זמנים לקרות התאונה, וההתרשמות כי בכך ניסה לצמצם ככל הניתן את כמות האלכוהול שצרך; וכן עדויות הראייה על נהיגתו באופן פוחז. גם ראיות אלו מצטרפות למסקנה שהסיכוי שבכוחן של הראיות הנוספות שברצון המבקש לנסות לדלות יכולות לשנות מהמסקנה שלא היה שיכור בעת התאונה, קלוש.

סיכום

לסיכום, במכלול השיקולים ולאור האמור לעיל, הבקשה להוספת ראיות בשלב הערעור כמו גם הבקשה לתיקון כתב הערעור, נדחות.

המזכירות תקבע את הערעור לדיון לפני הרכב.