רע"פ 11416/03 חיים טרבלסי נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט אברהם טל), בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט יהושע הלוי) אשר הרשיע את המבקש בעבירה של נסיעה במהירות העולה על המותר וגזר את דינו.

2.ביום 30.5.01 צילמה מצלמה אלקטרונית רכב שהיה אותה עת בבעלות המבקש כשהוא נוסע במהירות של 123 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש. המבקש ביקש להישפט וביום 4.4.02 הורשע בבית המשפט לתעבורה בכך שנסע במהירות העולה על המותר בדרך שאינה עירונית בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. הוא הודה בבית המשפט בכך שהרכב נשוא האישום היה בבעלותו בזמן הארוע, אמר כי הוא לוקח על עצמו את האחריות על העבירה, אך הוסיף כי אין הוא יודע מי נהג בפועל ברכב אז. בית המשפט מצא את המבקש אשם בעבירה המיוחסת לו על סמך הודאה זו. בגוזרו את דינו, התייחס בית המשפט לכך כי המבקש צבר 58 עבירות תנועה בתוך 13 שנים, וגזר עליו 100 ימים של פסילה בפועל של רשיון הנהיגה, חודשיים פסילה על-תנאי למשך 3 שנים, קנס כספי בסך 1,000 ₪ וכן חייב אותו להשתתף בקורס לנהיגה נכונה מטעם משרד הרישוי.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי ובערעורו טען כי המשיבה לא הביאה בפני בית המשפט לתעבורה כל ראיה לכך שהרכב שבבעלותו אכן נסע במהירות העולה על המותר. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי משאמר המבקש בבית המשפט לתעבורה כי הוא "לוקח אחריות" על עצמו, יש לראות בכך הודאה לא רק בבעלותו על הרכב בזמן הארוע, אלא גם באחריותו לכך שהרכב נסע במהירות העולה על המותר, שכן זו האחריות היחידה שיוחסה לו בכתב האישום. המבקש הלין בערעור גם על עונש הפסילה בפועל שנגזר עליו, בטענה כי מדובר בעבירה של ברירת משפט, שהעונש המירבי בגינה, לו בחר שלא להשפט, היה קנס בגובה 750 ₪ בלבד. בענין זה קבע בית המשפט המחוזי כי משהמבקש בחר להביא את עניינו בפני בית המשפט במקום להיזקק לנתיב של ברירת קנס אין לו אלא להלין על עצמו וקבע כי העונש הינו ראוי לאור עברו התעבורתי המכביד של המבקש. אף-על-פי-כן, החליט בית המשפט להפחית את תקופת הפסילה בפועל ל-60 יום (החל מיום 1.1.04), וזאת לאור העובדה שלא היתה ראיה ישירה לכך שהמבקש הוא זה שנהג ברכב, ובהתחשב בכך שבעבירות קודמות בהן הורשע לא נגזרו עליו פסילות רשיון בפועל. יתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם.

4.בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי למרות שהרכב שבבעלותו צולם כשהוא נוסע במהירות מופרזת, הרי שלא הוא שביצע את העבירה. מדובר, לטענתו, ברכב המשמש תכופות את עובדיו, ואחד מהם נהג ברכב בעת ביצוע העבירה. הוא מוסיף כי הוא לא הודה בביצוע העבירה אלא אך ורק בכך שהרכב היה בבעלותו. הוא מעלה גם שאלה בעלת היבט עקרוני והיא האם החזקה שבסעיף 27ב(א) שבפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 עומדת במבחן החוקתי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תוכנה של חזקה זו הוא כי מקום שנעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו השתמש ברכב אותה שעה אלא אם כן הוכיח מי השתמש ברכב, או הוכיח למי מסר את הרכב לשימוש במועד הרלבנטי או שהוכח שהרכב נלקח ממנו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו. לחילופין, טוען המבקש כי העונש שנגזר עליו הינו כבד ביותר בנסיבות המקרה ויש להקל בו.

5.דין הבקשה להידחות.

מפרוטוקול בית משפט השלום לתעבורה עולה כי המבקש לקח אחריות לתאונה ועל יסוד הודאתו הורשע בדין. לדבריו בבית המשפט "הרכב היה בבעלותי בזמן הארוע, אני לוקח על עצמי את האחריות, אני לא יודע מי נהג בפועל ברכב אז". על יסוד דברים אלה ייחס בית המשפט לנאשם אחריות לביצוע העבירה ובדין עשה כן. בהינתן הודאתו של המבקש באחריותו לעבירה כאמור, אין מקום להידרש לשאלה העקרונית אותה מעלה המבקש לראשונה בפני ערכאה זו הנוגעת לחוקתיותה של החזקה האמורה בסעיף 27ב(א) בפקודת התעבורה.

אשר לטענה בדבר חומרת העונש – עקרון הוא כי בית משפט זה לא יתערב בגלגול שלישי בגזר דינו של נאשם אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. אלה אינן מתקיימות כאן (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4732/02 סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל).

בקשת רשות הערעור נדחית.