רע"פ 11424/03 נאפז אשתיי נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש, נאפז בן יונס אשתיי, הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, כתב אישום המייחס לו ולאחרים, ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות, החזקת כלי פריצה והחזקת סכין, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 407(ב), 409, ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן יוחסו למבקש עבירת של נהיגה ללא תעודת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970.

2.על פי עובדות כתב האישום, קשר המבקש עם אחרים לפרוץ לבית מרקחת בתל-אביב, במטרה לגנוב תרופות בכמות גדולה ולהעבירן לתחומי הרשות הפלסטינית. במסגרת הקשר ולשם קידומו, שכר אחד הנאשמים רכב מסוג אופל, ואילו המבקש שאל רכב נוסף מסוג גולף מחברו הישראלי. בני החבורה הצטיידו בכלי פריצה ושקים, וביום 18.1.02 בסמוך לשעה 23:00, החלו עושים את דרכם מירושלים לתל-אביב. בהמשך, ובסביבות השעה 04:05, פרצו המבקש וחבריו לבית מרקחת בתל-אביב, וגנבו משם תרופות אשר שוויין הוערך בסכום של 60 עד 80 אלף ₪. לאחר שביצעו את זממם נסעו בני החבורה לירושלים, ובשעה 04:45 לערך נעצרו על ידי מחסום משטרתי יזום במבואות העיר. בעת מעצרו, נהג המבקש במכונית ה"הגולף" בה נסעו נאשמים נוספים ובה נתפסו סכין ומברג, בעוד שבמכונית השנייה בה נהג אחד, ראני אשתיי, נתפסו התרופות הגנובות וכן שני "לומים", מגזרי תיל גדולים ושני פנסים.

מחומר הראיות שהגישה המשיבה לבית משפט השלום עולה, כי החל מיציאתם מירושלים ועד למעצרם, הייתה החבורה תחת מעקב משטרתי סמוי, בו נטלו חלק בשלבים שונים כ-19 שוטרים.

3.בית משפט השלום החליט להרשיע את המבקש ושאר הנאשמים, ובעקבות כך נגזרו למבקש 5 שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. כמו כן, הופעל נגדו מאסר על תנאי בן 24 חודשים, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. הרשעתו של המבקש נסמכה בעיקר על האמון שנתן בית המשפט בעדותם של עדי המשיבה, ועל ראיות נוספות שתמכו בהן, וכן על הסתירות והשקרים שנתגלו בדברי המבקש ויתר הנאשמים. המבקש ערער על הרשעתו ועל העונש שהושת עליו בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורו נדחה בפסק דין מפורט בו אימצה ערכאת הערעור את ממצאיו של בית משפט השלום ומסקנותיו.

4.כידוע, הלכה היא שרשות ערעור לא נועדה לבירורן החוזר של עובדות, אלא לבירורה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של בעלי הדין (רע"פ 7554/99, דניאל אלרגנד ואח' מדינת ישראל ). נראה כי מתוך הכרות עם אותה הלכה, ניסה בא-כוח המבקש לשוות לעתירת שולחו אופי משפטי (בחינה של שאלת תחולתה של "חזקה קונסטרוקטיבית לצורך סעיף 407(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977"). אולם בחינת הבקשה לגופה מלמד, כי מטרתה אחת - להעמיד את ממצאיו של בית משפט השלום במישור העובדתי לבחינה בפני ערכאה נוספת, ולא לכך מיועד הליך הערעור בגלגול שלישי.

עיון בהכרעת דינו של בית משפט השלום מלמד, כי היא נסמכת על לימוד של הראיות שהובאו בפניו, ואשר הצביעו על קשר הדוק בין כל בני החבורה, ובכללם המבקש. על רקע כל אלה קבע בית משפט השלום, כי אף שראני אשתיי החזיק את התרופות ברכבו, הוא עשה זאת בהסכמתם של שותפיו להתפרצות ובידיעתם. יותר מכך, נראה כי נעלמו מעיניו של בא-כוח המבקש דבריו הבאים של בית המשפט המחוזי, לאמור: "למעשה, מכלול הראיות מוביל ישירות ועצמאית – אפילו ללא היזקקות לכלל ההחזקה התכופה, למסקנה החד-משמעית, כי המערערים קשרו ביניהם קשר לביצוע התפרצות לבית המרקחת וביצעו אותה" (עמ' 4 לפסק-הדין); וכן "המסקנה הסופית היא כי הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, מובילות בהצטברותן למסקנה האחת והחד-משמעית בדבר הקשר ההדוק של כל המערערים, יחדיו ובצוותא חדא, להתפרצות ולגניבת התרופות (גם ללא היזקקות לכלל ההחזקה הקונסטרוקטיבית, לגבי יושבי הגולף)" (עמ' 10 לפסק הדין). מכאן ברור, שההרשעה לא התבססה רק על החזקה הקונסטרוקטיבית שיוחסה למבקש ולנוסעים ברכב הגולף, אלא גם על ראיות נסיבתיות אשר די היה בהן לבדן כדי להצביע על קיומו של קשר הדוק בין נוסעיהם של שני הרכבים, כמי שפעלו להשגתה של מטרה פלילית משותפת. מכאן, שגם אם השגותיו של המבקש לעניין החזקה הקונסטרוקטיבית היו מתקבלות, ואינני סבור כי נכון היה לנהוג כך, לא היה מנוס מהרשעתו.

העולה מכל האמור הוא כי דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.