רע"פ 7554/99 דניאל אלרגנד נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, אשר קיבל את ערעורה של המשיבה, הרשיע את המבקש 1 בעבירות של שימוש במידע פנים לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, התשכ"ח1968- (להלן - החוק), בעבירה של אי דיווח במועד על שינוים באחזקות בעל עניין לפי סעיף 53(ג)(8) לחוק יחד עם סעיף 37 לחוק ותקנות 30 ו - 36 לתקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומידיים), תש"ל1970- (להלן - התקנות) ובעבירה של אי מתן דיווח מיידי במועד לפי סעיף 53(ג)(8) לחוק יחד עם סעיף 36 לחוק ותקנות 30 ו - 36 לתקנות, והרשיע את המבקשת 2 בעבירת אי דיווח מיידי לפי סעיף 53(ג)(8) לחוק יחד עם סעיף 36 לחוק ותקנות 30 ו - 36 לתקנות. בית המשפט המחוזי הורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם שמיעת טיעונים לעונש וגזירת הדין.

2.המבקש 1 היה יו"ר דירקטוריון, מנכ"ל ובעל שליטה במבקשת 2, ולפיכך היה הוא איש פנים במבקשת 2 כהגדרת מונח זה בסעיף 52א לחוק. המבקשת 2 היתה חברה ציבורית שניירות הערך שלה הוצעו לציבור על-פי תשקיף ונסחרו בבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, והיא עסקה בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום (יוני 1993) בייצור, בהרכבה ובתחזוקה של מערכות כוח וחום וכן בייעוץ בתחום הנפט והגז, והחלה בהקמת תחנת כוח לייצור חשמל. בחודש אפריל 1993 הגישה המבקשת 2 בקשה למשרד האנרגיה והתשתית לקבלת היתר מוקדם וזכות קדימה לחיפושי נפט באתר הנקרא "שקמה-ים" (להלן - ההיתר). ההיתר ניתן לה באופן פורמלי ביום 24.6.93. החל מיום 10.6.93 רכש המבקש מניות וכתבי אופציה של המבקשת 2, ובתקופה שעד יום 7.7.93 ביצע עשר רכישות מסוג זה.

3.למועד בו נודע למבקש על מתן ההיתר נודעת חשיבות לעניין היקף עבירת השימוש במידע פנים, שכן שש רכישות מתוך העשר שביצע היו לפני יום 24.6.93. בית משפט השלום קבע שההחלטה הסופית בדבר מתן ההיתר, בתנאים וללא זכות קדימה בינתיים, למבקשת 2, התגבשה אצל הרשויות המוסמכות לכך סמוך למועד הוצאתו הפורמלית, הוא יום ה - 24.6.93, ושביום זה הודע עליו למבקש. בית המשפט הוסיף וקבע, על סמך העדויות שהובאו לפניו, שההיתר אינו ממלא אחר יסוד מהותיות המידע, שהוא להשקפתו יסוד בהגדרת "מידע פנים" בחוק. בית המשפט נימק את דעתו זו גם בכך שהמידע לא היה סודי. בית המשפט קבע גם שלא הוכח כי אצל המבקש התקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירת שימוש במידע פנים, במובן שלא הוכח שהמבקש העריך כי קיימת אפשרות שהמידע הוא כזה שאילו נודע בציבור היה משפיע באופן משמעותי על מחיר נייר הערך. בית המשפט הוסיף וקבע, ש"לו נזקק הנאשם (המבקש) לאחת מן ההגנות הקבועות בחוק היה זוכה, ללא כל ספק, בהגנת סעיף 52ז(א)(4)" לפיו תהא זו הגנה לנאשם אם הוכיח שמטרת השימוש במידע פנים לא היתה, או בעיקרה לא היתה עשיית רווח או מניעת הפסד לעצמו או לאחרים. בית המשפט הסיק מן העדויות שהמטרה שעמדה מאחורי הרכישות שביצע המבקש היתה להאדיר את שליטתו בחברה, ואף כי בבחירת העיתוי להשגת מטרה זו שקל המבקש גם את ההיבט הכספי, אין בכך כדי לפסול את המסקנה העולה מחומר הראיות לפיה "'מסע הרכש' לא נולד עם ההכרה במהותיותו של ההיתר המוקדם או בשל השפעתו הצפויה של ההיתר על המשקיע הסביר". בהמשך פסק דינו זיכה בית המשפט את המבקשים מעבירת אי הדיווח שהתייחסה לקבלת ההיתר, בנימוק שלא הוכח כי קבלת ההיתר היוותה אירוע שעשוי היה להשפיע באופן מהותי על רווחיותה של המבקשת 2, רכושה או התחייבויותיה, כנדרש בתקנה 36(א) לתקנות על מנת שתקום חובת הדיווח המיידי. עם זאת הרשיע בית משפט השלום את המבקשת מס' 2 בביצוע עבירה כמפורט בסעיף 1 לעיל.

4.בבית המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה. בית המשפט המחוזי קבע כי מידע פנים אינו חייב להיות מהותי או סודי, באשר דרישות אלה אינן מופיעות בהגדרת המונח 'מידע פנים' בחוק, אך הוסיף שאפילו נזקק לדרישת המהותיות היה רואה במידע על קבלת ההיתר מידע מהותי, שכן מדובר בתפנית בעיסוקיה של המבקשת. הוא נימק את קביעתו לפיה המידע בדבר קבלת ההיתר הוא "מידע פנים" בין היתר בכך, שהמבקש, היכול להיחשב משקיע סביר, העיד כי ציבור המשקיעים במניות הנפט מייחס למתן היתר שכזה משמעות רבה, וכי בעקבות קבלת ההיתר יצא הוא בהנפקה של חברה שאיננה החברה המבקשת, לשם גיוס הון ליישום ההיתר. הנכס היחיד של אותה חברה היה, על פי הראיות, אותו היתר שהתקבל על ידי המבקשת, ולפיכך הסיק בית המשפט המחוזי שגם המבקש סבר שההיתר עשוי לגרום לציבור המשקיעים להשקיע כסף, ומכאן שיש בו גם כדי להשפיע על מחיר נייר הערך של החברה המבקשת. בפועל אכן גויסו מהציבור באותה הנפקה, על פי עדותו של המבקש, ארבעים מליון ש"ח. מדברים אלה הסיק בית המשפט המחוזי גם את התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה אצל המבקש.

בית המשפט המחוזי הפך על פיה גם את קביעת בית משפט השלום לעניין המועד בו נודע למבקש על מתן ההיתר, וקבע שהמבקש ידע על קיומו של היתר מוקדם לפני יום 10.6.93. לבסוף קבע בית המשפט, לעניין עבירת השימוש במידע פנים, שאין עומדת למבקש ההגנה הנקובה בסעיף 52ז(א)(4) לחוק, שכן אפילו מטרת הרכישות של המבקש היתה השגת שליטה במבקשת, אין בכך כדי להביא למסקנה שמטרת השימוש במידע הפנים לא היתה, או בעיקרה לא היתה, עשיית רווח או מניעת הפסד לעצמו או לאחרים. קיומה של מטרה נוספת, כך קבע בית המשפט המחוזי, אינה סותרת את המטרה של מניעת רווח שאף היא עמדה לנגד עיניו של המבקש: ע"פ 4962/97 (טרם פורסם). לפיכך הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירת שימוש במידע פנים לגבי עשר הרכישות נשוא כתב האישום. כפועל יוצא מקביעותיו העובדתיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקשים גם בעבירה של אי דיווח מיידי על קבלת ההיתר, והורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום לשמיעת טיעונים לעניין העונש ולגזירת הדין.

5.לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בעניין המועד בו נודע לו על דבר קבלת ההיתר - נתון שיש בו, לטענתו, כדי להשפיע הן על היקף העבירה של שימוש במידע פנים והן על בחינת היסוד הנפשי בדבר עצם התקיימות העבירה. כן טוען הוא שבית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שמידע פנים אינו חייב להיות מידע מהותי, ובכך שראה את השינוי במחירי ניירות הערך לתקופה הרלבנטית גורם מכריע בשיקוליו. נוסף לכך טוען המבקש שבית המשפט המחוזי שגה ביישמו את ההלכה שנפסקה בע"פ 4962/97 לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 52ז(א)(4) לחוק; ועוד: שלא היה מקום להרשיע את המבקשים בעבירת אי דיווח מיידי לעניין קבלת ההיתר, שכן אירוע זה דווח ביום השביעי מיום שנודע להם על כך, כמצוות הדין.

6.דין הבקשה להידחות. טענות המבקש אינן מעלות כל שאלה בעלת חשיבות כללית הראויה למתן רשות לערער בגלגול שלישי. בין אם צדק בית המשפט המחוזי ובין אם לאו - ועל כך אין אני מחווה כל דעה - בכך ששינה את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אין זה תפקידה של ערכאת הערעור בגלגול שלישי לבדוק טענות מסוג זה. הוא הדין באשר לאופן יישומו של הדין על הנסיבות הפרטיקולריות שהוכחו. אשר לטענה בעניין עבירת אי הדיווח: גם טענה זו סומכת למעשה על הקביעה העובדתית בדבר מועד קבלת ההיתר, ולפיכך אינה משמשת אף היא עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.