רע"פ 11459/04 אלון כהן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה-ליאו) לוי ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בצפת (סגן הנשיא ש' סרחאן ).

ביום 20.11.00 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו נהיגה בחוסר זהירות ובקלות ראש, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ), גרם נזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות ולפי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ) וכן תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק. בכתב האישום נטען כי המבקש, ששירת כשוטר בתאריכים הרלוונטיים לכתב האישום, ניהל מרדף אחר קטין שנהג ברכב מסוג סיטרואן, כשהוא נוהג ברכב משטרתי מסוג מסחרית טרנזיט (להלן: הרכב המשטרתי ). במהלך המרדף, כך נטען, פגע המבקש בעמוד חשמל וגרם בכך לנזק לרכב המשטרתי. עוד נטען בכתב האישום כי בעת שעצר הקטין ליד בית הוריו ויצא מרכבו, עצר אותו המבקש, הכניסו בכוח לרכב המשטרתי, סטר לו על לחיו השמאלית ואמר לו שהוא עוד "יזיין אותו בתחת". משהגיעו המבקש והקטין לתחנת המשטרה, כבל המבקש את הקטין באזיקים, מילא דו"ח משטרתי והכריח את הקטין לחתום עליו, מבלי שהאחרון קרא קודם לכן את האמור בו. כן נטען בכתב האישום כי התאונה הביאה לפתיחת חקירה, אשר במהלכה מסר המבקש מספר הודעות, לפיהן הקטין הוא אשר גרם לפגיעה ברכב המשטרתי, בעת שנסע לאחור במהלך המרדף.

בבית משפט השלום חזר המבקש על גרסתו כי הקטין הוא אשר גרם לנזק לרכב המשטרתי. כן טען המבקש כי לא סטר לקטין. לאחר שבחן בקפידה את העדויות ואת הראיות שהונחו בפניו, ציין בית משפט השלום כי עדותו של המבקש אינה אמינה, נוכח סתירות בהודעות אשר מסר המבקש במשטרה. כן ציין בית המשפט כי עדויות התביעה היו ככלל סבירות, מהימנות ועומדות במבחן ההיגיון וניסיון החיים השיפוטי. בית המשפט מצא כי גם עדות הקטין היא אמינה, אף על פי שהקטין לא העלה את הטענה כי המבקש סטר לו בהודעתו הראשונה במשטרה, אלא רק בפני חוקר מח"ש.

עיקר פסק דינו של בית משפט השלום הוקדש לעדויות המומחים מטעם שני הצדדים. בית המשפט סקר באריכות את עדותו של בוחן המשטרה, לפיה השברים שנאספו ליד עמוד החשמל מתאימים לרכב המשטרתי. כן העיד בוחן המשטרה כי העובדה שלרכב הסיטרואן בו נהג הקטין לא נגרם כל נזק אינה מתיישבת עם קיומה של התאונה לה טוען המבקש. מנגד, סקר בית המשפט את חוות דעתו של מומחה ההגנה, לפיה כיוון נסיעת המבקש, הנזק שנגרם לרכב המשטרתי ומיקום השברים שנמצאו מסביב לעמוד החשמל אינם מתיישבים עם הטענות שהועלו בכתב האישום, על פי חוקי הפיסיקה והמכניקה. בית המשפט ציין כי מהימנותו של העד המומחה, ככל עד אחר, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. במקרה דנן, קבע בית המשפט כי עדות מומחה ההגנה עומדת בסתירה מוחלטת לכל הראיות שהיו בפניו. כן ציין בית המשפט כי מומחה ההגנה לא ערך תיק עבודה ולא שיתף את בית המשפט בהתלבטויותיו. לפיכך, העדיף בית המשפט את עדות בוחן המשטרה על עדות מומחה ההגנה. על יסוד האמור לעיל, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והשית עליו עונש של 10 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך של 1,500 ₪ ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים בפועל ו-8 חודשים נוספים על-תנאי.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעורו של המבקש נסב על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. טענתו העיקרית של המבקש היתה כי החלטתו של בית משפט השלום נעשתה בניגוד לחוקי הפיסיקה והמכניקה וכן בניגוד לראיות אשר הוצגו בפניו.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו את ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים אשר התקבלו בבית המשפט דלמטה, אשר רואה ושומע את העדים וביכולתו להתרשם מאמינות גרסתם, אלא במקרים חריגים. עם זאת ומעבר לנדרש, דן בית המשפט המחוזי בשנית בעובדות המרכזיות השנויות במחלוקת. בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי באריכות על הודעותיו של המבקש וציין כי עולים מהן ספקות גדולים באשר לאמינותו ולניקיון כפיו של המבקש. בין השאר, ציין בית המשפט שהמבקש אינו יודע את המקום בו ארעה לכאורה התאונה שלקיומה הוא טוען. בהמשך פסק דינו, בחן בית המשפט את חוות דעת המומחים וקבע כי מקובלת עליו קביעתו של בית משפט השלום לפיה יש לדחות את עדותו של מומחה ההגנה ולקבל את עדותו של בוחן המשטרה. נוכח האמור לעיל, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשת רשות הערעור חולק בא-כוח המבקש על הממצאים העובדתיים אשר נקבעו בשתי הערכאות הקודמות. עוד חולק בא-כוח המבקש על הקביעה שגרסתו של הקטין היא אמינה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. טענותיו של המבקש הן טענות עובדתיות, אשר אינן מעוררות כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ומצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. טענות אלו כבר נדונו בהרחבה ונדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. המבקש יפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט המחוזי ביום 26.12.04.