פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
11490/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חיים אלימלך
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ
70249/05 מיום 13.11.2005, שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' אהד
בשם המבקש : עו"ד דוד גולן
בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (פ.ל 965/04) כתב אישום בגין נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3), בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ובקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ובנהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.7.2005 נתפס המבקש בנהיגה ברכבו בתל-אביב, כשהוא שיכור, כשעל-פי דגימת שתן נמצאו ממצאים המעידים על שימוש בחשיש או מריחואנה. ברכבו של המבקש נמצא כלי לעישון סמים, ממנו עלה עשן באותו זמן עקב שימוש בסמים.
בתאריך 28.12.2004 הרשיע בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' גרטי) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים בפועל ושישה חודשים נוספים על תנאי לתקופה של שלוש שנים; התחייבות בסך 5,000 ש"ח שהמבקש לא יעבור שוב על העבירות בהן הורשע במשך שלוש שנים וכן מאסר של שישה חודשים על תנאי לתקופה של שלוש שנים.
על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי לא מצא מקום להתערב בעונשו של המבקש, למעט ניכוי שלושים ימי הפסילה המנהלית בפועל שהוטלו עליו עוד בזמנו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש, הכוללות את היותו אב לשלושה ילדים והיותו נהג מקצועי לפרנסתו. כן טוען בא-כוח המבקש, כי המבקש, שלא היה מיוצג בערכאה הראשונה, לא הודה באשמה, כי אם בעובדות בלבד וכי לא הבין משמעות הודאתו זו. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי המבקש מעולם לא הודה, כי היה שיכור עקב השימוש בסם או היה נתון להשפעתו. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט נדרש לשאלה משפטית בבקשתו והיא הקשר בין הימצאות ממצאים לשימוש בסם לבין מידת השפעתם.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית חדשה ובעלת חשיבות וכי בקשתו של המבקש, הינה בעצם בקשה לחזרה מהודאתו בערכאה הראשונה. בנוגע לאי-ייצוגו של המבקש, טוען בא-כוח המשיבה, כי בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין חובה לייצוג בעבירות אלו ומכל-מקום, ייצוגו של המבקש בערעור הביא לתיקונו של עיוות הדין, אם נגרם. באשר לגזר-הדין, טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת ונעשה איזון ראוי בין נסיבותיו של המבקש, לבין עברו הפלילי, הכולל 27 הרשעות קודמות במשך 13 שנה וכן חומרת העבירות עליהן עבר.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. (להלן: חניון חיפה ) בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . השאלה המשפטית עליה הצביע המבקש נדונה כבר בבית-משפט זה בע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי (טרם פורסם) ובה נקבע, כי כל נהג העובר על עבירות שימוש בסמים מסוכנים, מקים נגדו חזקה כשהוא נוהג תחת השפעתם ועליו הנטל להפריכה.
כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. הרשעת המבקש נעשתה על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום. יתרה מזו, ליד המבקש נמצא הכלי "המעשן" לעישון הסמים. לעניין דרכי הוכחה שאדם נוהג כשהוא נתון להשפעת סמים משכרים, כבר נקבע בפסיקה, שאין צורך בהוכחה מדעית דווקא, ובית-המשפט יכול להכריע בעניין זה גם על פי ראיות אמינות אחרות (ראו ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 463; רע"פ 9396/04
דני קרט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ב
באשר לעונש, הרי שהעבירות בהן הורשע המבקש הינן עבירות חמורות ביותר ועל בית-המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלה. עובדת היות המבקש נהג מקצועי הינה בעיני שיקול לחומרא ולא לקולא, שכן גוברת אחריות בית-המשפט להרחיק נהגים מסוכנים הנמצאים כל שעות היום על הכביש תוך סיכון האנשים שמסביבם.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ט באדר תשס"ו (19.3.2006).
ש
ו פ ט