רע"פ 11991/05 אגבריה מאלק נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של החזקת נשק שלא כדין ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הנשק שבהחזקתו הודה המבקש, הוא אקדח בקוטר 9 מ"מ, שנמצא כשהוא טעון במחסנית ובה כדורים. אקדח זה נתפס בחיפוש שנערך בביתו של המבקש, ובדיקה העלתה כי מדובר באקדח גנוב. המבקש הודה עוד, כי כאשר הבחין בשוטרים בקרבת ביתו, הוא השליך את האקדח מגג הבית, ובשל כך יחסה לו המשיבה גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

במסגרת הטיעונים לעונש התברר כי משפחתו של המבקש, אשר בעת הרלוונטית לאישומים התגוררה בטייבה, מעורבת בסכסוך אלים עם משפחה אחרת באותו ישוב, סכסוך שבמהלכו קיפחו את חייהם מספר קורבנות, וביניהם אחיו של המבקש. לגרסת האחרון, החזקתו של האקדח נעשתה על רקע סכסוך זה, ולאור חששו לחייו ולחייהם של בני משפחתו.

2.בית-משפט השלום בכפר-סבא גזר למבקש 24 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי. נקבע, כי העבירה של החזקת נשק שלא כחוק היא עבירה נפוצה מאוד באזור המשולש, ותופעה זו מחייבת החמרה משמעותית בעונשים. נסיבות נוספות אותן זקף בית המשפט לחובת המבקש, היו החזקתו של הנשק כשהוא טעון בכדורים ומוכן לפעולה, והיותו של האקדח גנוב. ההחמרה בעונשו של המבקש נתבקשה גם לנוכח עברו הפלילי, אשר כולל הרשעה בעבירה של סיוע לרצח והחזקת נשק ללא היתר. באשר לטענה לפיה נועד הנשק להגנה עצמית, נקבע, כי אין בטענה זו כדי לפטור את המבקש מאחריות בפלילים ומענישה, בין היתר, משום שבית המשפט לא האמין למבקש כי זה היה המניע להחזקתו של האקדח.

3.ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי, וכוון כנגד גזר-הדין, נדחה. בית-משפט קמא אמנם ציין כי מדובר בתקופת מאסר "משמעותית", המחייבת שיקול דעת מעמיק בטרם מטילים שכמותה, אך הוסיף כי מכלול הנסיבות בעניינו של המבקש מצדיקות ענישה מסוג זה. בית-המשפט הוסיף והדגיש כי הרשעתו של המבקש בעבר בעבירה של סיוע לרצח, מלמדת כי החשש לשימוש בנשק אינו תיאורטי בלבד, שכן "הוא הוכיח עצמו כבר כמי שאינו נרתע משימוש בנשק" (עמוד 9 לפסק-הדין). טענתו של המבקש, לפיה יש לראותו כמי שהחזיק בנשק למטרות של הגנה עצמית, נדחתה אף היא. נקבע, כי טענה זו, אם היה בה ממש, ראוי היה להעלותה מייד עם מעצרו של המבקש, אולם מטעמים השמורים עמו הוא בחר לציין אותה רק כשנה ומחצה לאחר מכן, עניין שבהכרח משליך על מהימנותה.

4 עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, הואיל ולהשקפתו תקופת המאסר שהושתה עליו חורגת מרמת הענישה המקובלת, ומתעלמת מנסיבותיו האישיות, וביניהן, היותו אדם נורמטיבי העוסק ביישוב סכסוכים במגזר הערבי. נטען, כי תחושת האיום שבעטיה החזיק את הנשק, הייתה צריכה להוות נימוק לקולא בעניינו. ועוד, להשקפת המבקש החמרה בעונשו רק בשל ריבוין של עבירות החזקת נשק שלא כדין באזור מגוריו, חורגת היא מעקרון הענישה האינדיבידואלית.

5.דין הבקשה להידחות. רשות ערעור ניתנת במשורה ומיועדת היא למקרים המעוררים שאלות משפטיות כלליות, בעלת השלכות ציבוריות או חוקתיות (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה בע"מ), פ"ד לו(3), 123). לא כזו היא הבקשה שבפני. בית-משפט השלום, וכמוהו גם בית המשפט המחוזי, עמדו בהרחבה על הנימוקים שהובילו להחמרה בעונשו של המבקש, ובמרכזן העובדה כי המערער חטא בעבר בעבירות שעל חומרתן אין צורך להרבות מלים, ובגינן הוא נכלא לתקופה ממושכת. חרף כל אלה שב המבקש לסורו, ומכאן שההחמרה המסוימת בעונשו אין מקורה בהתעלמות מעקרון הענישה האינדיבידואלית, אלא משום שהמבקש הוכיח במעשיו כי אין הוא נתון למוראו של הדין, ונשקפת ממנו סכנה מוחשית לצבור. כך או כך, סוגיית העונש נבחנה בידי שתי ערכאות, ובכך די (השוו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל ; רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה ; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4938/98 חליל נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל ; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל ).

הבקשה נדחית.