רע"פ 120/06 שמעון חביב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 1663/02) בגין עבירה של שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של החזקת רכוש שהושג בעוון, לפי סעיף 412 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש השתמש ללא רשות ברכב שנגנב מחברת "ברזילי", בו נמצאו גם 73 מסורי חיתוך שנגנבו מחברת "עשינו עסק".

בתאריך 24.6.2003 הרשיע בית-משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד' עטר) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וביום 7.10.2003 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אותם קבע כי המבקש ירצה בדרך של עבודות שירות באם יימצא כשיר לכך, שישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת רכוש למשך שלוש שנים, שלושה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין במשך שלוש שנים וקנס בסך 3,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא י' גרוס והשופטים א' קובו ו-מ' רובינשטיין) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו, כי אין מקום להקל בעונשו.

עם דחיית ערעורו, נשלח המבקש לקבלת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות. בחוות-דעתו, קבע הממונה על עבודות השירות, כי המבקש אינו מתאים לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, נוכח תפקודו הלקוי בביצוע עבודות שירות שנגזרו עליו במסגרת תיק קודם.

לנוכח חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, נתן בית-המשפט המחוזי ביום 19.12.2005 פסק-דין משלים, בו קבע, כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של מאסר בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, המכוונת כנגד חומרת העונש בלבד, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי עליו לרצות את עונשו בדרך של מאסר בפועל, שכן החלטתו של הממונה על עבודות השירות הייתה פגומה, שכן התבססה על שיקולים פסולים.

בהסכמת המשיבה, הוריתי ביום 22.5.2006 על עריכתה של חוות-דעת עדכנית מאת הממונה על עבודות השירות, בנוגע למבקש.

בחוות דעתו מיום 26.6.2006, שב וקבע הממונה על עבודות השירות, כי המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות שירות.

לאור זאת טוענת המשיבה, כי אין מקום להיענות לבקשה, שכן היא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. לממונה על עבודות השירות עומדת הסמכות, על-פי חוק סעיף 51ב לחוק העונשין, להמליץ על התאמתו של נידון למאסר לביצועו בעבודות שירות. המלצה זו לא הוגבלה בחוק לתחום מסוים, רפואי או אחר ועל-כן לממונה זכות מלאה לשקלל גם נתונים אחרים, כמו התנהגותו בעבר של הנידון. הגם שבית-המשפט איננו כבול להמלצה זו, הרי שההחלטה לקבל את המלצתו של הממונה במקרה דנן מבוססת היטב על ניסיון העבר, באשר המבקש בהתנהגותו הוא זה אשר מנע מעצמו את האפשרות לבצע את עבודות השירות.

יתרה מכן, למבקש הרשעות קודמות, אשר בגינן כאמור נדון לתקופות של מאסר בפועל, שרוצו בעבודות שירות. בנסיבות אלו נראה, כי אין בנשיאה בעונש בדרך של עבודות שירות כדי להרתיע את המבקש ואין מנוס מלשלחו אל מאחורי סורג ובריח.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.1.2006 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

המבקש יתייצב ביום 26.10.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.