רע"פ 1383/15 אברהם לב ארי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה ; ג' קרא – סג"נ ; ו- מ' סוקולוב ) בעפ"ג

28310-01-15 , מיום 16.2.2015, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' אבינור ), בת"פ 5594-09-13 , מיום 30.11.2014.

2.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בהחלטתי מיום 24.2.2015, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3.

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: שתי עבירות של קשירת קשר לעשות פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של כניסה או התפרצות למקום מגורים או תפילה בכוונה לבצע עבירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; שתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; ועבירת הסגת גבול לביצוע עבירה, לפי סעיף 447(א) לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בתקופה שמיום 28.4.2013 ועד ליום 20.8.2013, ביצעו המבקש ושני מעורבים נוספים בצוותא חדא, שני מעשי התפרצות לדירות של קשישים, ונטלו מן הדירות תכשיטים וכסף מזומן. עובר למעשי ההתפרצות, למדו המעורבים את סדר יומם של הקורבנות, תוך שהם מבקרים בדירות בתואנות שונות. כמו-כן, ביצע המבקש ביחד עם חבריו עבירה של הסגת גבול לבנין, לצורך ביצוע עבירה. המבקש הודה בעבירות שיוחסו לו, והורשע על-ידי בית משפט השלום, ביום 19.2.2014.

4.

בגזר דינו, מיום 30.11.2014, ציין בית משפט השלום, כי עולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, כי סיכויי שיקומו נראים ממשיים. עוד צויין, כי המבקש החל בתהליך טיפולי, עם שחרורו מהמעצר בתיק זה, והמלצות שירות המבחן בעניינו חיוביות במיוחד. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי המבקש נמנע, זה שנים ארוכות, מאורח חיים עברייני, וממעורבות בפלילים. בנסיבות אלה, המליץ שירות המבחן, להסתפק בצו מבחן למשך שנה, בצירוף מאסר מותנה והתחייבות כספית. שירות המבחן הדגיש, כי ענישה בדמות מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, עלולה לפגום בהליך השיקום של המבקש. חרף המלצת שירות המבחן, קבע בית המשפט, כי מעשיו של המבקש חמורים באופן מיוחד, נוכח הפגיעה המשמעותית בקורבנות העבירה, שהינם קשישים, וכן נוכח הפגיעה באינטרס הציבורי המשתקפת ממעשים אלה. לפיכך, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה נגד הרכוש, זולת עבירה לפי הוראות סעיפים 412 ו-413 לחוק העונשין; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע; קנס בסך 12,000 ₪, או ארבעה חודשי מאסר תמורתו; ופיצויים לשתי מתלוננות בסך כולל של 6,000 ₪.

1.

המשיבה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורה התקבל, ביום 16.2.2015. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי העבירות מצויות ברף חומרה גבוה, וזאת בעיקר נוכח גילם המבוגר של קורבנות העבירה, והיותם " החלק החלש ביותר בחברה ". בחירת המבקש באוכלוסיית הקשישים כקהל היעד לעבירותיו, מעידה כי הוא " נעדר כל מעצורים מוסריים וערכיים ". כמו-כן, ציין בית המשפט המחוזי, כי עקרון היסוד העומד בבסיס תיקון 113 לחוק העונשין הוא עקרון ההלימה, המחייב, בנסיבות המקרה דנן, הטלת עונש של מאסר בפועל. לפיכך, השית בית המשפט המחוזי על המבקש שנת מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בקביעת תקופת המאסר, התחשב בית משפט קמא בפרק הזמן (כחודש ימים) אותו הספיק המבקש לרצות בעבודות שירות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם, ללא שינוי.

הבקשה לרשות ערעור

2.

בבקשה לרשות ערעור טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי חרג " באופן בלתי מידתי מכל אמות השפיטה ועשיית צדק ", שעה שהשית עליו שנת מאסר, תוך התעלמות מפסק דינו המנומק של בית משפט השלום. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, כאשר התעלם מהתהליך השיקומי שעבר המבקש, " בו הושקעו מאמצים רבים של כל הגופים המטפלים ". כמו-כן, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לעובדה כי הרשעותיו האחרונות של המבקש, עובר להרשעתו בתיק זה, היו לפני 17 שנים. נטען בנוסף, כי כאשר שתי ערכאות שיפוטיות מגיעות להכרעות שונות, יש מקום להיעתר לבקשת רשות ערעור בפני בית משפט זה. לבסוף, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לנכות מתקופת המאסר גם את התקופה אותה הספיק המבקש לרצות במסגרת של עבודות שירות, ולא רק את ימי המעצר.

דיון והכרעה

3.

הלכה מושרשת היא, שבית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור " בגלגול שלישי ", זולת במקרים מיוחדים, אשר בהם ניכרת חריגה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או כאשר מתקיימים שיקולי צדק התומכים בכך (רע"פ 1108/15 שעאבנה נ' מדינת ישראל (24.2.2015); רע"פ 1078/15 קרקי נ' מדינת ישראל (15.2.2015); רע"פ 639/15 גבארה נ' מדינת ישראל (5.2.2015)).

גם כאשר הוחמר עונשו של המבקש על-ידי ערכאת הערעור, ראוי להזכיר את ההלכה, לפיה אין בהחמרה בעונש כשלעצמה, כדי להצדיק, מניה וביה, מתן רשות ערעור, ועדיין יש לבחון את הבקשה על-פי אמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור (רע"פ 5423/14 קופרמן נ' מדינת ישראל (29.9.2014)).

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה המונחת לפניי ואת צרופותיה, הגעתי למסקנה כי העונש אשר הוטל על המבקש אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור (השוו: רע"פ 1068/13 מלסה נ' מדינת ישראל (20.2.2013)). וזאת, גם אם מדובר בהחמרת העונש על-ידי ערכאת הערעור. בנוסף, אין מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור. עקב כך, דין הבקשה להידחות.

5.

אוסיף למעלה מן הצורך, כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בהשגותיו של המבקש, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אין חולק כי האינטרס השיקומי של העבריין מהווה שיקול בקביעת עונשו, ולצורך הדיון אניח כי סיכויי שיקומו של המבקש אינם מבוטלים. שיקום איננו עניינו של הנאשם לבדו, אלא שמדובר באינטרס של החברה כולה. ואולם, נושא השיקום הינו אחד מבין כלל שיקולי הענישה. וכבר נקבע, כי " אף אם תסקיר שירות המבחן המליץ שלא להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, מתוך דגש על האינטרס השיקומי, אין לשכוח כי הוא מהווה אך חלק אחד ממארג השיקולים העומדים לנגד עיניו של בית המשפט בקובעו את הענישה הפלילית הראויה " (רע"פ 7996/12 יוסף נ' מדינת ישראל

(23.1.2013)).

במקרה דנן, העדיף בית המשפט המחוזי את האינטרס הציבורי המחייב את הכבדת היד על עבריינים מסוגו של המבקש, ודומני כי אין כל סיבה של ממש להתערב בכך.

העבירות בהן הורשע המבקש חמורות במיוחד, נוכח הפגיעה בקורבנות חסרי ישע. פגיעה באוכלוסיית הקשישים חסרי ההגנה מהווה פגיעה בערכים המוגנים הבסיסיים ביותר. יפים לעניין זה דברי הש' א' א' לוי בע"פ 972/05 אברמוב נ' מדינת ישראל (22.3.2007):

"עבריינים חסרי-לב ומצפון, המבקשים לזכות בשלל קל, בוחרים את קורבנותיהם מתוך החלשים בחברה – אנשים מבוגרים, חולים או חסרי ישע, מתוך הנחה שאלה האחרונים מחזיקים בדירות מגוריהם חסכונות שאגרו לעת זקנה, ושעקב גילם ומצב בריאותם לא יוכלו לגלות התנגדות רבה. על קורבנות מסוג זה מצווה החברה להגן, ובית המשפט הוא זרועה הארוכה של החברה לעניין זה. נדמה כי הגיעה השעה לשוב ולהבהיר לכל, כי הפוגע בקשישים, ובמיוחד בביתם-מבצרם, עתיד לשלם על כך במאסר ממושך, כאשר העונש המרבי יהווה נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות רק אם יוכחו נימוקים לקולא המצדיקים זאת".

יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא מיצה את מלוא חומרת הדין עם המבקש, ולקח בחשבון, בין היתר, את העובדה כי הלה ריצה תקופה של כחודש ימים במסגרת של עבודות שירות.

6.

נוכח האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. יש לקוות כי המבקש ימשיך בתהליך השיקום, גם במהלך ריצוי עונש המאסר, ולאחריו.

אשר על כן, מתבטלת בזאת החלטתי מיום 24.2.2015, בעניין עיכוב הביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 24.3.2015, עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן או על-פי החלטת שירות בתי-הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי-הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.