רע"פ 3463/15 יורי קוטוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; א' נחליאלי-חיאט ), בעפ"ג 49748-12-14, מיום 15.4.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' דרויאן ), בת"פ 13524-12-13, מיום 17.11.2014.

2.

בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, אשר הושת על המבקש, עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור. בהחלטתי מיום 19.5.2015, נעתרתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע העונש .

רקע והליכים קודמים

3.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בשלושה אישומים שיוחסו לו בכתב האישום, בעבירות הבאות: תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); תקיפת בת זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין; והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין. כעולה מכתב האישום, במקרים שונים בחודש נובמבר 2013, תקף המבקש את בת זוגו (להלן: המתלוננת ), בכך שסטר בפניה וגרם לה שטף דם בסמוך לעינה הימנית, ופצע מדמם בשפתה התחתונה, וזאת לאחר שקרא לעברה: " אני מת לתת לך סטירות אבל תעזרי לי שלא ". עוד עולה מכתב האישום, כי במועד כלשהו בחודש אוקטובר 2013, הפשיל המבקש את מכנסיה של המתלוננת, נטל חגורה שנמצאה בביתה, והכה בישבנה באמצעות החגורה. נטען בנוסף בכתב האישום, כי ביום 16.6.2013, במסגרת טיול בקיסריה, שבר המבקש את משקפי השמש של המתלוננת.

4.

בית משפט השלום קבע, כי מתחם הענישה ההולם למעשה התקיפה באמצעות חגורה, נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר בפועל. מתחם זהה, קבע בית משפט השלום, לעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש. לצורך קביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, נתן בית משפט השלום את דעתו לפגיעה הקשה הצפויה למבקש מן העונש, שכן " לא זו בלבד שלא נאסר מעולם, אלא גם לא עמד מעולם לדין עד למקרה דנן ". עוד נשקלו לקולת העונש, הודייתו של המבקש ונטילת האחריות למעשים, " כמו גם התנהגותו החיובית והיעדר עבר פלילי ". לאור זאת, קבע בית משפט השלום, כי יש להעמיד את עונשו של המבקש קרוב לחלק התחתון של מתחם הענישה. בהתייחס לטענת המבקש בדבר פגיעה אפשרית בסיכויי שיקומו, הנסמכת על תסקיר שירות המבחן, אשר " התרשם מאדם בעל ערכים נורמטיביים ככלל ", קבע בית המשפט השלום, כי אין בידו לקבל את המלצת שירות המבחן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. זאת, מאחר שהמבקש לא החל כל טיפול שיקומי, אשר יש בו כדי להצביע על סיכויי שיקומו. לאחר זאת, השית בית משפט השלום על המבקש עונש של 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, עבירת אלימות נגד בת זוג או עבירת אלימות במשפחה; 3 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש, במשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, עבירת אלימות אחרת נגד הגוף, עבירת איומים, או עבירה של היזק לרכוש במזיד; ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪.

5.

המבקש ערער על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי, אשר לא מצא מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע, כי " המתחמים הם מידתיים ואינם משקפים פן לחומרה ". חומרת המעשים, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, הינה בולטת, נוכח " התקיפה באמצעות החגורה. קשה להעלות על הדעת מעשה משפיל יותר מאשר הורדת המכנסיים של אישה בגירה והצלפה בישבנה באמצעות חגורה ". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי " חסד נעשה עם [המבקש] כאשר [בית משפט השלום] למעשה חפף את המתחמים ואת הענישה בגדרם זה לזה ". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי ספק אם ניתן לראות בפנייתו של המבקש להשתלב בטיפול שיקומי, שבועיים לאחר מתן גזר דינו של בית משפט השלום, משום נטילה אמיתית של אחריות, להבדיל " מניסיון לשפר את מצבו לקראת הדיון בערעור ".

הבקשה לרשות ערעור

6.

בבקשה שלפניי התבקשתי ליתן למבקש רשות ערעור, ולהטיל עליו צו מבחן ועבודות של"צ, בהתאם להמלצת שירות המבחן. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי משאימץ את מתחמי הענישה שנקבעו בבית משפט השלום. עוד טען המבקש, כי היה מקום ליתן משקל גבוה יותר לשיקולי השיקום בעניינו, בעטיים המליץ שירות המבחן, להטיל עליו " עונש חינוכי " בלבד. לכל הפחות, כך נטען, היה מקום להפנות את המבקש לקבלת תסקיר חדש. לשיטתו של המבקש, היה על בית המשפט המחוזי, ליתן משקל לעובדה כי הוא שיקם את יחסיו עם המתלוננת; כמו גם להיותו נעדר עבר פלילי. בהקשר לטענה אחרונה זו, ציין המבקש, כי הוא

" ביצע מקרים ספורים של אלימות ולא כאלו המצביעים על הלך נפשי, אלא המדובר באדם נורמטיבי נעדר ערכים עברייניים ".

דיון והכרעה

7.

בפסיקתו של בית משפט זה מושרשת ההלכה, לפיה ניתן להיעתר לבקשת רשות ערעור ב" גלגול שלישי " במקרים מצומצמים וחריגים בלבד, בהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל ורחבת היקף, בעלת השלכות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין או אי-צדק חמור שנגרם למבקש (רע"פ 2472/15 שוורצמן נ' מדינת ישראל (21.5.2015); רע"פ 3208/15 הקרי נ' מדינת ישראל (11.5.2015); רע"פ 5166/14 קרופצקי נ' מדינת ישראל

(5.5.2015)). לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה, ולו מן הטעם שהיא אינה עונה על אמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור.

8.

למעלה מן הצורך, אציין כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש, גם לגופו של עניין. עיקר השגותיו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נוגע לעניין חומרת עונשו. כלל הוא, כי השגות הנוגעות למידת העונש, אינן מצדיקות, בדרך כלל, מתן רשות ערעור. כפי שציינתי ברע"פ 1625/15 פלונית נ' פלונית (19.4.2015):

"ככלל, אין בטענות הנוגעות למידת העונש, כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אלא במקרים יוצאי דופן בהם מדובר בעונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת, בעבירות דומות " ( רע"פ 7681/13

דקה נ' מדינת ישראל

(21.1.2014); ראו גם: רע"פ 2945/15 אבו חנין נ' מדינת ישראל (3.5.2015) (להלן: עניין אבו חנין ); רע"פ 2450/15

אזרזר נ' מדינת ישראל

(15.4.2015) (להלן: עניין אזרזר ); רע"פ 7297/13

הואש נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה 'גליל מרכזי'

(17.12.2013)).

לא מצאתי במידת העונש שהושת על המבקש, כל סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, ובוודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית. העבירות המיוחסות למבקש בוצעו לאורך זמן רב, וגרמו למתלוננת לפגיעות פיזיות ונפשיות כאחת. בית המשפט המחוזי הדגיש בצדק, את מידת ההשפלה שחוותה המתלוננת בעת שהותקפה על-ידי המבקש באמצעות החגורה, לאחר שהוא הפשיל את מכנסיה. מעשה זה ויתר המעשים שיוחסו למבקש הינם מכוערים, והצדיקו הטלת ענישה מחמירה הכוללת רכיב של מאסר בפועל. יפים לעניין זה, דברי השופט ס' ג'ובראן , ברע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (20.8.2009):

" עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להיאבק בה. נכון הוא אומנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר מתן משנה תוקף לאותם אינטרסים של גמול ושל הרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח" (ראו גם: ע"פ 6366/11 יופירב נ' מדינת ישראל (10.9.2012)).

9.

עוד אציין, כי לא שוכנעתי שקיים בעניינו של המבקש שיקול שיקומי, וגם אם כן, כבר נקבע, כי שיקול זה אינו מהווה שיקול בלעדי, בעת גזירת דינו של נאשם. עמדתי על כך בעניין אזרזר , בפסקה 9, באומרי כי:

"גם אם ניתן להצביע על תוחלת שיקומית, הרי שסיכויי שיקומו של נאשם, הינם שיקול אחד מבין כלל שיקולי הענישה, עליהם יש לתת את הדעת, שעה שנגזר עונשו. כפי שציינתי ב רע"פ 1787/15

עמר נ' מדינת ישראל

(24.3.2015): 'אכן, נאמר לא אחת, כי האינטרס הנוגע לשיקומו של הנאשם איננו אינטרס שלו בלבד, אלא שהדבר משרת את החברה בכללותה. יחד עם זאת, אינטרס זה מהווה שיקול אחד מבין מכלול של שיקולים העומדים בפני בית המשפט, בבואו לגזור את עונשו של הנאשם ' ( רע"פ 1383/15

לב ארי נ' מדינת ישראל

(3.3.2015); רע"פ 7996/12

יוסף נ' מדינת ישראל

(23.1.2015)" (ראו גם: עניין אבו חנין , בפסקה 8).

10.

על יסוד נימוקים אלו, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

11.

לפיכך, מתבטלת בזאת החלטתי מיום 19.5.2015, בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל, אשר הוטל על המבקש. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בימ"ר ניצן, ביום 11.6.2015, עד השעה 10:00, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.