פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1475/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אייל בנאי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.1.11 בעפ"ת 40210-12-10 שניתן על ידי
כבוד השופט רענן בן-יוסף
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעפ"ת 40210-12-10 (כבוד השופט ר' בן יוסף ) מיום 27.01.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו (תת"ע 26667-07, כבוד השופט ע' נהרי ).
המבקש הועמד לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נתפס ביום 5.3.2007 על ידי המשטרה, כאשר הוא נוהג ברכב במקום ציבורי בהיותו שיכור. במהלך הדיון בבית משפט השלום, במסגרת הסדר טיעון עם התביעה, הודה המבקש בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
ביום 21.11.2010 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, על יסוד הודאתו. בגזר הדין הוטל על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים בפועל, פסילה על תנאי של 5 חודשים לתקופה של שלוש שנים, התחייבות כספית וקנס בסך של 1,500 ש"ח. במסגרת שיקוליו לעניין העונש, נתן בית משפט השלום דעתו לעברו של המבקש (15 הרשעות שצבר במהלך עשר שנות נהיגה) ולחומרת המעשה. מנגד ולטובתו, נשקלו הודאתו, נסיבותיו האישיות ומהות העבירה.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו וטענותיו היו כנגד חומרת העונש.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי בית משפט השלום שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין ולא טעה בגוזרו את הדין כפי שגזר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל לעונש המינימום המתחייב מן העבירה כעוגן לחישוב העונש ובכך שהחמיר עם המבקש על רקע עברו, ללא התייחסות מספקת להודאתו, לנסיבותיו ולהתאמת העונש למעשה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, המבקש, לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם 29.01.2009) ; רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, למרות טענותיו. די בסיבות הללו כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. תכלית קיומה של ההוראה המחייבת פסילת רשיון לזמן מינימאלי של שלושה חודשים הינה להרחיק את מבצע העבירה מהכביש כדי לשמור על בטחון המשתמשים בדרך הציבורית (ראו: ע"פ 519/66 קדרי נ' מ"י , פ"ד כא(1) 157, 159 ב
(1967)) . אין תכליתה לקבוע המלצה לעונש הראוי באותה עבירה אלא לוודא כי בעבירות כגון נהיגה בהשפעת משקאות משכרים, עבירה נפוצה ומסוכנת, ינקטו צעדים המגנים על הציבור ומרתיעים את הנהגים. באשר ליתר הטענות אותן מעלה בא כוח המבקש בבקשתו, הרי שהן נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, א' באדר ב התשע"א (7.3.2011).
ש ו פ ט