רע"פ 1569/14 קרן פז אלון נ. מדינת ישראל

1.

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב ) בעפ"ת 30156-12-13 מיום 25.2.2014, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (השופט ש' יציב ) בפ"ל 6305-06-13 מיום 17.11.2013 .

רקע והליכים

2.

המבקש הורשע ביום 15.7.2013 על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של נהיגת רכב בזמן שהיה פסול מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1971 (להלן: פקודת התעבורה ), נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א)+(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, ונהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

3.

במסגרת הסדר הטיעון, טענו הצדדים לעונש באופן חופשי. ביום 17.11.2013 גזר בית משפט השלום לתעבורה את דינו של המבקש, לאחר שביקש לקבל תסקיר מבחן בעניינו. בית המשפט דן בהרחבה בנסיבותיו האישיות של המבקש, שרישיונו פקע בשנת 2004, לחובתו 57 הרשעות קודמות בתעבורה ותלוי ועומד נגדו מאסר מותנה של 14 חודשי מאסר בשל עבירות מסוגים דומים. עוד ציין בית המשפט את חובותיו הכבדים של המבקש, גם בגין קנסות תעבורה. למרות בקשת המשיבה לענישה שכוללת את הפעלת המאסר המותנה, מצא בית משפט השלום לתעבורה כי הפעלת עונש המאסר של 14 חודשים תהיה בלתי מידתית לעבירות הנ"ל. עוד ציין כי תסקיר שירות המבחן המליץ על ביצוע שירות לתועלת הציבור, במקביל לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות, אשר המבקש מרצה בגין עבירות אחרות. לפיכך, קבע כי עונש המאסר על התנאי התלוי נגד המבקש יוארך בשנתיים נוספות, וכי המבקש יבצע 400 שעות של שירות לתועלת הציבור, במשך 18 חודשים, וכן השית עליו פסילת רישיון ל-18 חודשים והפעיל פסילות מותנות בחופף לפסילה זו, וכן פסילה נוספת על תנאי.

4.

המשיבה לא השלימה עם גזר הדין וערערה על קולתו לבית המשפט המחוזי. בערעורה טענה המשיבה כי בית משפט השלום לתעבורה התעלם בגזר דינו מחומרת העבירות ועברו המכביד של המבקש, וסטה ממתחם הענישה ההולם, ללא נימוק. עוד טענה כי בית המשפט לא הפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש בלי נימוק. כן טענה כי בית המשפט לא התייחס לכל הכתוב בתסקיר, שציין גם את נטייתו של המבקש למזער את מעורבותו בעבירות תנועה תוך מציאת צידוקים רציונאליים להתנהגותו. לסיום טענה שהותרת ענישה מסוג זה על כנה, מעבירה מסר שלילי למבקש ולאחרים כמותו וביקשה להפעיל את המאסר המותנה ולקבוע שעונשי הפסילה המותנים יושתו במצטבר ולא בחופף לעונש הפסילה שהושתו בתיק זה. המבקש מנגד, ביקש לדחות את הערעור, וציין כי בית משפט השלום לתעבורה התחשב בנסיבותיו האישיות הקשות, ובצדדים החיוביים בתסקיר. עוד טען כי העונש אינו מופרז באופן קיצוני לקולה עד כדי התערבות ערכאת הערעור בו.

5.

ביום 25.2.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, עברו המכביד והענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. עוד ציין כי מהתסקיר עולות מסקנות שליליות, לרבות הסיכון להישנות ביצוע העבירות, ועצם הקושי בשילוב בין ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות ושרות לתועלת הציבור. בית המשפט דן בהרחבה בשאלת הפעלת המאסר המותנה בפסיקה, וקבע שאורכו של המאסר המותנה בלבד לא יכול להוות שיקול להארכתו ולהימנע מהפעלתו, ונדרשות לכך נסיבות מיוחדות. עוד עמד על נסיבותיו האישיות של המבקש, אך מצא שאין בהן כדי להוות את אותן הנסיבות המיוחדות. תוך ציון ההלכה שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשם בערעור על קולת העונש, השית בית המשפט על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות שביצע, והפעיל בחופף את עונש המאסר המותנה בן 14 החודשים, כך שירצה סך הכל 14 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, מצא כי עונשי הפסילה והפסילה על תנאי שהושתו על המבקש, נוטים לקולה, אך לא התערב בהם, למעט הפיכת ריצוי הפסילות המותנות שהיו תלויות ועומדות נגד המבקש, מריצוי חופף למצטבר , כך שהפסילה תהיה בת 30 חודשים בפועל.

הבקשה

6.

המבקש טען כי בקשתו מקימה עילה למתן רשות ערעור כיוון שהיא מעוררת "בעיה אנושית-מצפונית" ושליחתו למאסר תגרום לו נזק רב בשל נסיבותיו האישיות, גם נוכח העובדה שזו היא הפעם הראשונה בה יישלח למאסר. עוד טען כי בית משפט השלום לתעבורה "שתל בליבו" של המבקש ציפייה כי תינתן לו הזדמנות נוספת. עוד טען כי הפער בענישה בין בית משפט השלום לתעבורה ובית המשפט המחוזי, בין 400 שעות שירות לתועלת הציבור ל-10 חודשי מאסר בפועל, מצדיק אף הוא מתן רשות ערעור, בהתבסס על הפסיקה הקיימת. עוד הוסיף לעניין זה, שנוכח העובדה שהוא עומד לרצות גם עונש מאסר בעבודות שירות למשך ארבעה חודשים, למעשה בקבלת הערעור בבית המשפט המחוזי הושתו עליו 18 חודשי מאסר. לסיום טען כי בקשתו מעלה שאלות שחורגות מעניינו הפרטי, בעניין תיקון 113 לחוק העונשין והעדפת שיקולי שיקום על פני שיקולים אחרים במסגרתו, וכן בעניין אופן הפעלת מאסר מותנה על פי סעיף 56(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודאי נוכח העובדה שתקופת התנאי בעניינו כמעט חלפה.

הכרעה

7.

אין בידי להיעתר לבקשה לרשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן המקרה מעלה סוגיה או טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)).

8.

לב הבקשה בעניין חומרת העונש. כידוע, טענות לעניין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997); רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2008)). בית משפט השלום הקל עם המבקש עד מאוד. לחובת המבקש עשרות הרשעות קודמות, ורישיון שאינו בתוקף כמעט עשור, אך הוא ממשיך לנהוג, ולסכן חיי אדם תוך כדי כך. סבור אני כי בית המשפט המחוזי אף הוא, לא החמיר ולא מיצה את הדין עם המבקש, ועל כן אין כל מקום להתערבות בית משפט זה.

9.

באשר לפער בין העונשים, לאחרונה עמדתי על שאלת זו וציינתי כי אף החמרה שאינה קלה בגזר הדין, כל עוד היא מנומקת ומוסברת, אינה מחייבת מתן רשות ערעור שני (רע"פ 1454/14 אבו סנד נ' מדינת ישראל (27.2.2014)) תוך שהבאתי מדבריו של השופט ח' מלצר ברע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (22.5.2008):

"ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת ערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער (השוו: ע"פ 3642/06

כהנים נ' מדינת ישראל (2006); רע"פ 4123/07

פלוני נ' מדינת ישראל

(2007)). ואולם, עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר כי על העונש להלום את המעשה שבגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה ." (ההדגשה הוספה – ס' ג'' ).

10.

באשר לטענות הנוספות בפי המבקש, אעיר בבחינת למעלה מן הצורך, שמדרג השיקולים במסגרת תיקון 113 נידון במספר פסקי דין בבית משפט זה, ואין בשאלות מסוג זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שני. באשר להפעלת המאסר המותנה, בית המשפט המחוזי תמך מסקנתו בפסיקה רבה, וניכר שהנושא נדון בבית משפט זה לא אחת, וגם הוא אינו מעורר כל שאלה עקרונית.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית. לפיכך, מתייתרת ההחלטה בבקשה לעיכוב הביצוע. המבקש יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 9.3.2014 עד השעה 10:00 בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.