רע"פ 1612/13 גיא בקשי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (עפ"ת 22105-01-13, כבוד השופט ר' בן-יוסף ) מיום 31.1.2013.

המבקש הורשע בבית משפט השלום לתעבורה ביום 25.10.2012 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון (ת"ד 13720-09 כבוד סגן הנשיאה י' ויטלסון ) בעבירה של אי ציות לאור ברמזור אדום, על פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) ובעבירה של נהיגה בקלות ראש, על פי תקנה 62(2) בצירוף תקנה 38(2) לתקנות התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.8.2009 המבקש נהג במונית והתקרב לצומת מרומזר. הנהגת ה' נכנסה לאותו צומת מכיוון אחר בחסות אור ירוק שדלק בכיוון נסיעתה והמבקש, אשר נכנס לצומת בעוד האור האדום דולק ברמזור בכיוון נסיעתו, התנגש ברכבה. כתוצאה מהתאונה נחבלו המבקש ונוסע ברכבו וכן כלי הרכב המעורבים ניזוקו. באותו היום בו ניתנה הכרעת הדין נגזר דינו של המבקש והוטל עליו קנס בסך של 1500 ש"ח; פסילה מהחזקת או מקבלת רישיון נהיגה למשך 75 יום כאשר מזמן זה נוכתה הפסילה המנהלית בה היה נתון; פסילה על תנאי שאורכה שנתיים מקבלה או החזקה של רישיון נהיגה לתקופה של ארבעה חודשים.

בהמשך, המבקש הגיש בקשה לחזור בו מהודאתו וביום 21.11.2010 דחה בית המשפט את בקשתו. זאת, מהטעם שהמבקש הודה בפה מלא במיוחס לו ומהטעם שהטענות שנטענו בבקשה לא גובו בראיות התומכות בהן.

המבקש ערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי אשר ביום 6.1.2011 קיבל את הערעור (עפ"ת 3251-12-10), התיר למבקש לחזור בו מהודאתו וביטל את פסק הדין של בית משפט השלום. זאת, נוכח הסכמת המשיבה ועל אף קביעתו כי צדק בית משפט השלום משלא התיר למבקש לחזור בו מהודאתו.

ביום 2.12.2012 בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שסקר את דבריהם של עדי התביעה – נוסע המונית, בוחן תנועה ונהגת הרכב ה' וכן את עדי ההגנה – המבקש ושתי הולכות רגל שהיו במקום. בית המשפט קיבל את עדותו של הנוסע שעל פיה המבקש נסע באור אדום וזאת לאחר שמצא את עדותו אובייקטיבית ותואמת את עדותה של נהגת הרכב ה'. משרוצה עונש הפסילה, קבע בית המשפט כי ככל ששולם הקנס שהוטל על המבקש בהליך הראשון, אין מקום להטיל עליו עונש נוסף.

על פסק הדין הנ"ל ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי (עפ"ת 22105-01-13). במסגרת זאת, המבקש טען כי מדובר בקונספירציה בין נוסע המונית לנהגת הרכב בשל כך שהנוסע הינו בעל סוכנות רכב אשר מכר מכונית למשפחת הנהגת. ביום 31.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי לטענות הנ"ל לא הובאה שמץ של ראייה. בית המשפט המחוזי ציין כי היה על בית משפט השלום לנמק מדוע לא זומן לעדות אביה של הנהגת ה', אך יחד עם זאת לא מצא כי מדובר בעניין מהותי שמצדיק את קבלת הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין כיוון שהראיות, עדותן של שתי העדות הולכות הרגל, מצביעות על כך שברכב כלל לא נהגה נהגת אלא נהג וכי הוא נכנס לצומת באור ירוק. בנוסף, לטענתו, הנוסע שהעיד לחובתו כלל לא ראה את התאונה כיוון שהתעסק עם הטלפון הנייד שברשותו והוא העיד כאמור לאור הכרותו עם אביה של נהגת הרכב. המבקש מתאר את פסק דינו של בית המשפט כ"משחק מכור" וטוען כי "אין בעצם העדפה של עדות אחת על רעותה כדי להשתית עליה הרשעה בפלילים". עוד טען כי פסק הדין של בית משפט השלום אינו מנומק. לטענתו, עניינו מעלה שאלה משפטית המצדיקה דיון בגלגול שלישי.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כל טענותיו של המבקש הן טענות עובדתיות הנוגעות לממצאי מהימנות, שנבחנו והוכרעו על ידי שתי ערכאות. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (21.2.2001) ). הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בגלגול שלישי של אותו עניין.

למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי בבקשה מאום אשר עלול לסייע למבקש להוכחת טענותיו הקשות נגד בית המשפט, אשר כאמור, נטענו בעלמא. בית המשפט המחוזי, על אף שמצא שאין בכך צורך מהותי, התיר למבקש לחזור בו מהודאתו, נוכח הסכמת המשיבה. משכך, עניינו של המבקש נבחן פעמיים על ידי בית משפט השלום והוכרע כי הוא אשם. זאת, בפסק דין מקיף ויסודי. למבקש לא קנויה זכות כי תועדף גרסתו על פני גרסת עדי ההגנה וודאי שבחירה זו, שנעשתה כאמור מתוך בחינה מקיפה ואובייקטיבית, אינה מצדיקה בחינה בגלגול שלישי של עניינו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.