פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1624/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אברהם רייס
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.1.2012 בעפ"ת 33791-11-11 שניתן על ידי
כב' השופט א' כהן
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד יצחק הומינר
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ת 33791-11-11 (כבוד השופט א' כהן ) מיום 25.1.2012, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"ד 68-05-11, כבוד השופטת מ' קסלסי ) מיום 5.10.2011.
המבקש הורשע בהעדרו ולאחר שזומן כדין בעבירות של אי מתן זכות קדימה, רשלנות וגרימת נזק. בית משפט השלום גזר על המבקש תשלום קנס בשיעור של 700 ש"ח, פסילה מלהחזיק רישיון לתקופה של שלושה חודשים ופסילה מלהחזיק רישיון
לתקופה של ארבעה חודשים על תנאי. כנגד פסק דין זה הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין. בקשה זו נומקה בכך שבא כוחו של המערער, בתום לב, טעה ברישום מועד הדיון ובשל כך לא התייצב אליו. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי אין בנסיבות המקרה כדי להצדיק את ביטול פסק הדין, ומשלא הוכח כי פסק הדין מקורו בעיוות דין משמעותי. על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען המבקש כי הבקשה מעוררת שתי סוגיות עקרוניות. ראשית, יש לערוך השוואה בין דיני המשפט האזרחי לבין דיני המשפט הפלילי בכל הנוגע לביטול פסק דין. שנית, טוען המבקש, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית, והיא מהו הדין במקרה בו ניתן פסק דין בהעדר הסנגור, כאשר ההיעדרות נבעה מטעות בתום לב, וכאשר באותו היום הופיע באותו אולם סנגור אחר מאותו המשרד.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות על הסף.
כידוע, בקשת רשות ערעור תתקבל רק במקום בו היא מעלה שאלה משפטית או ציבורית משמעותית, החורגת מעניינם של הצדדים ( ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כל שאלה כזו אינה מתעוררת במסגרת ההליך שלפנינו. העיון בבקשה מעלה כי למרות הניסיון להציג את השאלות המתעוררות במסגרתה כשאלות כלליות, עניינן כל כולן לפרשנותו של סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), אליו מפנה סעיף 240 (ב) לחוק. סעיף זה קובע את המסגרת החוקית לביטול פסק דין שניתן בהעדר. שתי הערכאות הקודמות שדנו בהליך עמדו על משמעות הסעיף ועל פרשנותו כפי שנקבעה על ידי בית משפט זה ( ראו ע"פ 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לט (3) 279 (1985); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 799 (2003); רע"פ 6023/10 מורגן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2010); רע"פ 2673/11 זימנר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 12.4.2012)).
טענותיו של המבקש, המתמקדות כולן בתום הלב שבטעות שהובילה להיעדרות מהדיון, הן טענות פרטניות, שאין מקום לבוחנן ב"גלגול שלישי". עוד יצוין כי חרף ההצהרה הכללית בבקשה, בדבר הצורך להשוות בין הדין הפלילי והאזרחי לעניין ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, הבקשה אינה כוללת כל טיעון של ממש לעניין זה וממילא איני נדרש לבוחנו.
משקבעתי כי דין הבקשה להדחות, ממילא מתייתרת ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ו' באדר התשע"ב (29.2.2012).
ש ו פ ט