רע"פ 173/05 מאיר אהרוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בו נתקבל ערעורה של המשיבה על זיכויו של המבקש מעבירה של גרם מוות ברשלנות.

1.המבקש עמד לדין בבית-המשפט לתעבורה בתל אביב בגין גרימת מוות ברשלנות, בכך שביום 2.9.2001, בעת שנהג באוטובוס ברחוב ההסתדרות בחולון, פגע בבוריס טילייב (להלן: המנוח ) וגרם למותו. על פי כתב האישום, נהג המבקש בצמידות לכלי הרכב החונים ופגע במנוח, בעת שזה עמד להיכנס אל רכב מסחרי שחנה בצד הדרך. המבקש מצדו הודה כי נסע בסמוך לכלי הרכב החונים ופגע במנוח, אולם טען כי המנוח לא עמד להיכנס אל הרכב אלא יצא אל הכביש מאחורי חזית רכבו ועוד טען כי משהבחין במנוח סטה שמאלה אך למרבה הצער כתוצאה מן הסטייה פגע בו באמצעות חלקו האחורי של האוטובוס.

2.בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט ש' איזקסון) זיכה את המבקש מן העבירה של גרם מוות ברשלנות והרשיעו בעבירה של נהיגה לא זהירה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי לא שוכנע מעבר לכל ספק סביר כי גרסת המבקש אינה הגרסה הנכונה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המשיבה נסמכה, בין היתר, על העובדה שמפתח הרכב המסחרי נמצא בדלת הנהג כשהוא שבור בשבר שסווג על ידי המומחה מטעמה כשבר מסוג "נגיפה" - קרי, שבר שנוצר בגלל טראומה חד פעמית - וטענה כי ממצא זה מתיישב עם המסקנה שהמנוח ניסה לפתוח את דלת הרכב שעה שנפגע. כמו כן נסמכה המשיבה על פגיעה שנמצאה בקדמת האוטובוס בצד ימין וכן על פגיעה במראה ובפגוש הרכב המסחרי. בית-המשפט ציין כי לא הוכח שהשבר במפתח נגרם כתוצאה ממכה שספג המנוח בעת שאחז בו בניסיון לפתוח את הדלת, משום שלא נמצאו כל סימני דם על המפתח או על דלת הרכב המסחרי. בית המשפט הוסיף וקבע כי הנזק בקדמת האוטובוס יכול שנגרם מפגיעה שהתרחשה עוד קודם לתאונה, כגרסת המבקש ומעבידו, ועוד קבע כי הפגיעה במראה יכלה להיגרם בסמוך לפני הפגיעה במנוח. עם זאת הרשיע בית-המשפט את המבקש בעבירה של נהיגה לא זהירה, בכך שנהג בקרבה מסוכנת לכלי רכב חונים.

3.המשיבה ערערה לבית-המשפט המחוזי על פסק-הדין וטענה כי בית-המשפט לתעבורה שגה במסקנות שהסיק מן הממצאים העובדתיים אותם קבע. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים: סגנית הנשיא ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר) קיבל את הערעור בקובעו כי הגרסה העובדתית שהציגה התביעה מתחייבת מן הממצאים שקבע בית-המשפט לתעבורה, ובהם הממצא בעניין אופי השבר במפתח. לשיטתו, מסקנה זו, אשר נמצא לה חיזוק בכך שצרור המפתחות של המנוח נמצא מפוזר במקום התאונה, אינה נשללת בשל העדרם של סימני דם על דלת הרכב המסחרי. בהקשר זה ציין בית-המשפט המחוזי, כי אין כל סיבה להניח שסימני דם אלה הינם ממצא הכרחי בסיטואציה שתוארה בכתב האישום, מה עוד שסימני דם לא נמצאו אף על גבי האוטובוס שפגע במנוח. נוכח מסקנתו האמורה הרשיע בית-המשפט את המבקש בגרם מוות ברשלנות, בכך שנהג בצמוד לכלי הרכב החונים ובמהירות שלא אפשרה לו להגיב כראוי להימצאותו של המנוח לצד רכבו. למעלה מן הצורך, הוסיף בית-המשפט וקבע כי גם אם נפגע המנוח בעת שהציץ מקדמת הרכב המסחרי, כגרסת ההגנה, היה מקום להרשיע את המבקש בגרימת מותו ברשלנות, זאת משום שנהג בקרבה מסוכנת לכלי הרכב החונים ולא צפה את האפשרות שעוברי דרך יציצו מבין כלי הרכב על מנת לוודא כי הכביש פנוי.

עניינו של המבקש הוחזר לבית-המשפט לתעבורה לצורך טיעונים לעונש וגזירת דינו, ובית המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שתים עשרה שנות פסילה, וקנס בסך 3,500 ₪. ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש נדחה ברובו למעט לעניין תקופת הפסילה. בית-המשפט הותיר את תקופת הפסילה בעינה באשר לרישיון נהיגה באוטובוס וברכב ציבורי, אך הפחית את תקופת הפסילה ביחס לרישיון נהיגה ברכב פרטי ומסחרי והעמידה על שבע שנים.

4.מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה מלין המבקש על פסק-הדין בו הורשע. המבקש טוען, בין היתר, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית ועוד הוא טוען כי בית-המשפט שגה בקובעו כי גם אם יתקבלו עיקרי גרסתו יש להרשיעו. לטענת המבקש, הופעתו הפתאומית של המנוח לפני האוטובוס לא הותירה בידיו סיפק למנוע את התאונה.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו האישי של המבקש ומצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 9392/02 מחמוד מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העובדה שהערכאה הדיונית וערכאת הערעור לא הגיעו לתוצאה זהה, אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 28/00 דודו כהן עבודות פיתוח ועפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החלטת בית-המשפט המחוזי לקבל את הערעור נסמכה בעיקרה על המסקנות שהסיק מן הממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט לתעבורה. הלכה היא כי ערכאת הערעור מוסמכת להתערב במסקנות שהוסקו מממצאים עובדתיים כאשר היא סבורה שהסקת מסקנות אלה אינה מתיישבת עם נסיבות העניין (ראו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז (1) 225). מעבר לדרוש אוסיף כי משנמצא מפתח הרכב שבור בתוך מנעול דלת הנהג של הרכב המסחרי, וצרור המפתחות נמצא מפוזר בסמוך למנוח, המסקנה המתבקשת היא כי המנוח אכן נפגע בעת שעסק בפתיחת דלת הרכב. היעדרם של סימני דם על גבי הרכב החונה - סימנים אשר, כאמור, לא נמצאו גם על גבי האוטובוס - אינו מצדיק לסטות ממסקנה זו, והמבקש לא הציג בהקשר זה כל טעם מבורר המוליך למסקנה שונה. לפיכך, אני סבורה כי גם לגופם של דברים בצדק קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה.

סוף דבר, הבקשה נדחית