רע"פ 28/00 דודו כהן עבודות פיתוח ועפר בע"מ נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור פלילי על פסק-דינו של בית משפט המחוזי שקיבל את ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום. בית משפט השלום זיכה את המבקשת 1 מעבירות מע"מ לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975- (להלן: החוק) בקשר עם סעיף 69 לחוק ואת המבקש 2 זיכה מעבירה לפי סעיף 119 לחוק, בעוד אשר בית המשפט המחוזי הרשיע את שני המבקשים בעבירות מהן זוכו.

את בקשתם המפורטת של המבקשים המחזיקה 16 עמודים צפופים של טענות ניתן למקד בשלוש טענות. האחת גורסת כי אין לראות בדו"ח מתקן שהוגש ללא התערבות מצד הרשויות, דווח נפרד, אלא מקשה אחת עם הדו"ח המקורי כך שהדו"ח הוא נכון. השניה גורסת כי לא היה מקום להתערבות בית המשפט המחוזי בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום והשלישית, כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעת זהותו של הנושא בנטל השכנוע.

על אף שהטענות הנ"ל נחזות להיות משפטיות גרידא, אין בהן בנסיבות העניין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. משקבע בית המשפט כי הסבריו של הנישום למסירת דו"חות בלתי נכונים, אינם סבירים, לא היתה חשיבות לשאלה אם הדו"חות המתקנים שהוצאו מאוחר יותר, שקפו את המצב לאשורו. דו"חות אלה באו לאחר שבמשך 8 חודשים רצופים, הוגשו דו"חות לא נכונים של ניכוי מס תשומות גבוה מהאמיתי בהיקף של כ500,000- ש"ח כשמלאכה זו נעשית חודש אחר חודש בידי מנהלת חשבונות שלא זומנה להעיד ולהסביר. גם הטענה בדבר התערבות בית המשפט המחוזי בעובדות שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אינה מקובלת עלי. בית המשפט שלערעור הסתמך על אותן עובדות שנקבעו בערכאה הראשונה אלא שהסיק מהן מסקנות שונות. הוא מצא שלא להסתפק בדברי הנישום עצמו אלא בדק אם יש להם תימוכין בחומר הנסיבתי ומצא שאין הדבר כך. הוא עשה כן במסגרת בדיקת סבירות ההסבר לדו"חות הבלתי נכונים, סבירות הנבדקת על פי אמת מידה אוביקטיבית, כך שגם אם על פי אמת מידה סוביקטיבית התנהגות הנישום סבירה היא - ובית המשפט לא מצא שאכן כך הוא - עדיין אין בכך כשלעצמו כדי להוות "סיבה סבירה". הטענה בדבר טעות בנושא נטל השכנוע גם היא אינה יכולה לעמוד. צדק בית המשפט בקובעו, כי משנתמלאו תנאי סעיף 119 שבהתקיימותם קמה חזקה שבחוק המעבירה את נטל השכנוע אל כתפי הנאשם, עליו להוכיח, במידה של הטיית מאזן ההסתברויות, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים להבטיח קיום הוראות החוק. במקרה דנן, לא מצא בית המשפט שהנטל הורם ולפיכך, ההרשעה בדין יסודה.

האמור לעיל הוא מעבר לדרוש, שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית. הדין ידוע והוא עולה מן הפסיקה ורק יישומו על המקרה שלפנינו הוא שהצריך הכרעה, שאכן נעשתה. העובדה ששתי הערכאות לא הגיעו לתוצאה זהה איננה עילה לקבלת רשות לערער לערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.