רע"פ 1754/12 ארז ברוכי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים כנפי-שטייניץ, מרזל ורומנוב) מיום 17.1.12 בתיק ע"פ 38375-06-11 ובתיק 39502-06-11, בו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ברקלי) מיום 9.5.11 בתיק ת"פ 6499-08.

ב.

להלן תמצית הרקע העובדתי: הפרשה עניינה אישום פקח ברשות הטבע והגנים בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ותוכנה פגיעה ברועה גמלים בשמורת הטבע. בית משפט השלום קבע כי המבקש ביצע עבירת תקיפה לפי סעיף 379, ובגזר דינו , גם על יסוד תסקיר, לא הרשיעו וגזר עליו 200 שעות שירות לתועלת הציבור וכן פיצוי של 2,000 ₪.

ג.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה, הרשיע את המבקש בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380, והוסיף לו שישה חודשי מאסר על תנאי.

ד.

בבקשה הנוכחית נטען, כי לא הוכח כדבעי שהחבלה נגרמה דווקא מאותו חלק של התקיפה אשר אינו

חוסה תחת סייג ההגנה העצמית, קרי, נגיחה במתלונן שבית משפט השלום קיבל, מחמת הספק, את טענת המבקש לגביה, כי חשש שהמתלונן ישליך בו אבן ועל כן נגח בו. לשון אחר: לשיטת המבקש קיים לפחות ספק סביר, כי הדימום באף שנגרם למתלונן נגרם כתוצאה מנגיחה - אשר לגביה נקבע כי היא חוסה תחת ההגנה העצמית. נטען, כי לא רק שבתי המשפט הקודמים לא קבעו ממצאים לגבי אופן גרימת הדימום - עובדה אשר אינה מאפשרת לייחסה דווקא לחלקי התקיפה שאינם הנגיחה; אלא גם, כי מחומר הראיות עולה, שהדימום נגרם כתוצאה מהנגיחה דווקא - בין היתר על סמך דברי המתלונן: " שאלה:

איך ירד לך דם מהאף ומהפה?... תשובה: הוא החזיק אותי באזניים, הרים אותי ונגח לי באזור האף". נטען, כי לטענות אלה השלכות רוחב בכל הנוגע לתנאים להרשעת נאשמים בנסיבות של תקיפה אשר על חלקה חלה ההגנה העצמית. כן נטען, כי בנסיבות נגרם עיוות דין למבקש, ושיקולי צדק תומכים בקבלת הבקשה. סוף דבר עותר המבקש להשיב על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום.

ג.

לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (רע"פ 30/87 משה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 8228/11 בוקריס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)), הבקשה שלפנינו - חרף האצטלה העקרונית שהועטתה בה הבקשה - אינה באה בגדרים אלה. דומה, במישור המשפטי, כי על מנת להרשיע את המבקש בעבירה של גרימת חבלה אכן יש להוכיח שהחבלה נגרמה כתוצאה ממעשה שאינו חוסה תחת הגנת ההגנה העצמית. בית המשפט המחוזי לא קבע אחרת, ואין בפסק דינו כל אמירה משפטית בעלת השלכות רוחב בסוגיה זו. טענת המבקש, לפיה לא הוכח כדבעי, כי החבלה לא נגרמה כתוצאה מהנגיחה (עליה חלה הגנת ההגנה העצמית), היא טענה עובדתית - אשר אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כידוע, עצם העובדה שניתן היה כנטען להגיע לתוצאה אחרת, כשלעצמה, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 8474/10 שימיאנוב נ' גרבר (לא פורסם); רע"פ 3956/94 יצחק נ' גולן

(לא פורסם)).

ד.

אכן המדובר בעובד ציבור שעד לפרשה זו היה רקעו נורמטיבי - ולא דבק בו רבב - כפי שציין בית המשפט המחוזי; גם חלפו שנים מאז האירוע. המדובר במקרה מצער, של מי שנכשל במעידה של שימוש מופרז בכוח על-ידי להיטות יתר שלא כדין, והיה מקום ליתן ביטוי להסתייגות הנורמטיבית והאכיפתית מכך בהרשעה ובגזר הדין. מנגד, עומדות לזכות המבקש שנות עבודתו הנקיות מחטא, חרטתו שנתפסה ככנה, ושנות ההשעיה. בית המשפט המחוזי ציין כי חזקה על מעבידת המבקש שתבחן את כל השיקולים הנחוצים בבואה לדון בעתידו, והדעת נותנת כי תעשה כן ככל הנחוץ והראוי.

ה.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.